לא שייכים לדם – פרק ארבע עשרה.
אוריין התעסקה בשרשרת הברזל שכבלה את רגלה לרצפת המיכל.
מחשבות רבות הטרידו אותה, חלקן היו שאלות שכנראה אף אחד לא יכול לענות עליהן בשבילה. מתי דם מתכנן להרוג אותה? איפה איימי? למה היא לא נמצאת במפעל? איך דילן וניק נתפסו? ועוד עשרות שאלות התרוצצו במוחה.
היא ניסתה לשווא למצוא תשובות לשאלות האלו, אבל מכיוון שהיא לא מסוגלת לראות את העתיד או העבר, זה היה חסר סיכוי. היא לא הצליחה להתנער ממחשבה אחת יחידה שהטרידה אותה הכי הרבה- שאיימי מתה מהחשמול בראשה. היא לא ידעה עד כמה החשמל שביד המתכת של ג'נט חזק משום שהיא עצמה מעולם לא נפגעה ממנו, אבל היא זכרה את המבט על פניו של ניק כשג'נט קירבה את היד שלה לקיר הזכוכית של המיכל.
הוא נפגע ממנו. וזה כנראה כאב מאוד. איימי התחשמלה מנגיעה בראש, כמה זה יכול להיות מסוכן? דלת החדר נפתחה והצליל שנשמע מכך קטע את מחשבותיה של אוריין, היא קמה לראות מי בא לבקר אותה.
הניסוי הראשון נכנסה לחדר, חיוך רחב התנוסס על פניה.
*********
ליסה זכרה את הבריחה שלה.
איך פתחו את המיכל כדי להוציא אותה למען משימה שעד היום היא לא יודעת מה הייתה, איך היא פרצה דרך בתוך כל השומרים ויצאה אל המסדרונות האינסופיים. כיצד רצה בטירוף כשאזעקה מייללת באוזניה עד שמצאה עד היציאה, את הרגשת הרוח המתנגשת בפניה בעודה ממהרת להתרחק מהמפעל ככל שיכלה.
היא לא חשבה שיש עוד ניסויים שהצליחו לברוח מהמפעל עד שראתה את המשאית לפני כמעט שבוע, תחילה היא הייתה בטוחה שדם שלח אנשים להחזיר אותה למפעל. שם היא מצאה את הילדה, היה ברור לה שהם מחזירים את הילדה הזאת ברגע שראתה אותה. היא לא הבינה למה האישה בעלת השיער הלבן עזרה לסוכנים של דם אבל לא היה לה זמן לשאול שום דבר, היא תפסה בילדה ויצאה מהמשאית הנוסעת.
ליסה חיכתה שהילדה תהיה מוכנה להתקדם בדרך. לטענתה של הילדה ראשה כאב והתה שהכינה לה לא עזר בכלל. זה היה מוזר למדי, התה מכיל עשבי מרפא שעוזרים לכאבים שלא נראים על הגוף. הוא היה אמור לרפא את כאב הראש של הילדה אחרי כמה דקות.
"איך קוראים לך?" שאלה לבסוף ליסה. היה לה משונה שהיא לא ידעה את שמה של האורחת שלה.
"אני איימי," השיבה הילדה. היא הרימה את מבטה למעלה ובחנה כל ענן בנפרד. "אני מרגישה יותר טוב, אפשר ללכת."
סוף סוף. ליסה קמה ועזרה לאיימי לקום, היא תלתה את קשת העץ על גבה וחיברה את אשפת החצים לחגורתה. היא תזדקק להם. הזמן קצוב והדרך ארוכה למדי, היא לא רצתה לבזבז אפילו שנייה נוספת ליד הבית הזה.
הן התחילו ללכת לכיוון המפעל.
תגובות (3)
כל-כך הרבה יותר מדי זמן, ממש אין לי כוח לחכות עד אז.
עלתה בראשי מחשבה, אם את לא מעלה פרקים במהלך חופשות, את לא תעלי אף פרק בחופש הגדול? (תגידי לי שאני טועה, בבקשה)
חוץ מזה, את לא מתכוונת לעשות הפסקה בין שני החלקים, נכון? (שוב, בבקשה שאני טועה)
אבל הפרק מאוד נחמד :)
אני רוצה להשתמש בזמן הארוך הזה כדי לנסות ולכתוב גם את הפרק הראשון בחלק השני ולהעלות אותו כמעט מיד אחרי פרק חמש עשרה.
אני כן לוקחת הפסקה בחופש הגדול (אני די חייבת, אני טסה לחו"ל) אבל אני אנסה לכתוב כמה שאני יכולה.
יאי!
אני כבר מחכה… :)