מעמד חברתי- פרק 27

-נועה-:
"שלום," אמרתי בחיוך לאמא של עומר כשעמדתי בפתח דלתם. היא חייכה אליי וזכרה את השם שלי. זה גרם לי לחייך אפילו חיוך יותר גדול. שאלתי אותה אם עומר בבית, והיא אמרה שלא אבל שהוא אמור לחזור עוד מעט מהשחייה. שמחתי שהוא חזר לשחות. הבנתי מבר שבתקופה האחרונה הוא לא הגיע יותר מידי לשחייה כי לא היה לו מצב רוח. כששמעתי את זה נורא התבאסתי, התחלתי לחשוב על כל התחרויות שהוא רצה להגיע אליהן. פחדתי שמכל הסיפור של שנינו הוא הפסיד את כל מה שהוא רצה לעשות. הבנתי מבר שהוא באמת תותח בשחייה, שהוא גם משקיע בזה המון. כמה הזוי זה להגיד שמעתי מבר.. מדהים אותי שעכשיו יש לנו קשר טוב.
"מה הבאת בשקיות?" שאלה אותי אמא של עומר כשהתיישבתי על כיסא בפינת האוכל שהייתה צמודה לקיר מרכזי בסלון.
"הבאתי אוכל," צחקתי, "לא נעים לבוא סתם בלי להביא משהו."
"איזה מקסימה," היא חייכה אליי, "עומר יודע שבאת?" היא שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה. היא חייכה אליי חיוך מתוק ואמרה שהוא דווקא הבנאדם להפתעות ובטח ממש ישמח לראות אותי פה. היא המשיכה לדבר איתי קצת, לשאול אותי שאלות על י"ב, להתעניין מי אני. לא הייתה לי בעיה לענות לה על אף שאלה, אפילו נהניתי לדבר איתה. בשלב מסוים שאלתי אותה איפה תמר, הרי עוד לא שמעתי את הקולות שלה מהבית. היא צחקה ואמרה שהיא הלכה היום לסבא וסבתא, וסבא יחזיר אותה מאוחר יותר הביתה. קיוויתי לראות אותה. התגעגעתי לקטנה הזו.
"זה בטח עומר," היא חייכה אליי כששמענו דפיקות בדלת. "רגע!" היא קראה וקמה לכיוון הדלת. הסתובבתי לכיוון הדלת, עדיין ישובה על הכיסא. לא דיברתי עם עומר מאז אותה שיחה פה, בבית שלו, השיחה הכואבת. הדלת נפתחה, הוא הסתכל בחיוך על אמא שלו ואז קלט אותי יושבת. נעמדתי בחיוך כששתי ידיי מונחת על ברכיי, במין תנועה מתנצלת על שהגעתי בלי הזמנה.
"היי," הוא חייך אליי. שיערו עוד היה קצת רטוב, כנראה שהוא תפס מקלחת קלה אחרי השחייה. הוא הניח את התיק בכניסה, ניגש אליי ונתן לי חיבוק קטן. גם בחיבוק הקטן הזה הרגשתי את האחיזה הבטוחה שלו בחיבוק שלי.
"אני מצטערת שהגעתי בלי להתריא מראש," חייכתי אליו. הוא צחק וגירד את ראשו, "והבאתי אוכל. אני מניחה שאתה רעב אחרי השחייה." צחקתי בפרצוף מתנצל. הוא חייך אליי והנהן, ואמא שלו מיד ניגשה למטבח כדי להוציא ממנו צלחות כדי שנאכל. אחרי שהיא ערכה את השולחן ועומר שם את דבריו בחדר, היא אמרה לנו שנהנה, נעלמה לחדרה וכך נשארתי יושבת מול עומר בבית המקסים שלהם. הוצאתי את האוכל שהבאתי, לא ידעתי מה לקנות אז הבאתי פסטה, כמו הארוחה האחרונה שלי ושל בר. לא לוקחים סיכונים בפסטה ואפילו לא אכפת לאכול אותה קצת קרה.
"לא מאמין שאת פה," הוא צחק. חייכתי אליו ואכלתי מהפסטה שהייתה מולי על הצלחת. התחלנו בשיחה חולין רגילה. אמרתי לו שאני ממש שמחה על שחזר לשחייה, והוא צחק ואמר שהוא באמת התגעגע לזה.
"מה עם התחרות הגדולה?" שאלתי אותו. הוא חייך אליי חיוך קטן ונאנח.
"הפסדתי אותה. לא נורא. יש אחת חשובה בעוד כמה חודשים, לקראת השנה האזרחית החדשה, אני די בטוח שאם אתאמן מספיק טוב עכשיו אז אני אוכל לגשת אליה." הרגשתי רע שכנראה בגלל כל הסיפור שהיה מסביב לא היה לו ראש לשחייה. לא רציתי להרוס לו את הקריירה, לא רציתי שהוא לא ייגש לתחרות הזו רק בגלל כל מה שמסביב. למזלי הוא לא היה נראה כל כך הרוס.
"אני מצטערת," נאנחתי, "לא הגיע לך להפסיד אותה."
"זה בסדר," הוא חייך אליי, "זה שטויות. הכנסתי את עצמי כל כך אליה אבל הרגשתי שאני מפסיד דברים אחרים. באימונים שלי לקראת התחרות של ינואר אני אדע למנן בין האימונים לבין החיים בחוץ.. עם כמה שתחרות זה טוב ויפה, לא צריך להגזים כל כך."
אחרי האוכל הלכנו לכיוון החדר שלו. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה ואני נתקעתי בכניסה. לא יכולתי לצעוד עוד צעד ולהיכנס לחדר שלו. הרגשתי ממש מטומטמת, אבל לא רציתי לעשות עוד שיחה כזו כאן, לא רציתי שאם הוא ידחה אותי שוב, זה יהיה באותו מקום.
"למה את לא נכנסת?" הוא שאל אותי דואג והתקרב אליי. הסתכלתי על שתי עיניו היפות ואז הורדתי את מבטי.
"קשה לי." אמרתי לו. הוא הרים את ידו והתחיל ללטף את הכתף שלי.
"זה בסדר, את רוצה לדבר בחוץ?" הוא שאל. הנהנתי אליו. הוא רק לקח את הג'קט שלו שהונח על הכיסא בחדרו, וכיבה את האור אחריו. הלכתי אחריו בשקט, הוא הודיע לאמא שלו שאנחנו יוצאים החוצה ויצאתי אחריו דרך דלת הכניסה. ירדתי איתו את המדרגות של הבניין, עדיין שותקת, והתחלתי ללכת יחד איתו ברחוב. לא ידעתי לאן אנחנו הולכים. מהמעט שזכרתי פה היה כשהלכתי לכיוון האוטו שחנה רחוק באותו יום כשהתנגשתי בבר. זה נראה כל כך מזמן, וכל כך הרבה עבר מאז. מי היה חושב שאותם שני ילדים שלא יכלו להגיד אפילו מילה אחת אחד לשני עכשיו מדברים כמו שצריך? והוא? אני מרגישה שהוא מצליח לרסן את הרגשות. אני ממש מודה לו על זה. לא הייתי רוצה להפסיד אותו בשלב הזה.
"בואי," הוא חייך אליי, ועבר דרך שער בפתח של גינה ציבורית. ראיתי כמה אנשים מטיילים בה, יוצאים עם הכלב לסיבוב, סתם יושבים על ספסל וקוראים ספר ברגעים האחרונים של האור. אחר כך הם כנראה כבר יילכו הביתה. הלכתי אחריו נדהמת מהפארק, פוסעת בצעדים איטיים לצידו, קצת מאחוריו. בודקת את המעשים שלו. הוא התקרב לכיוון ספסל שהיה בצד הדרך. הלכתי אחריו, מחייכת לעצמי. שנייה לפני שהוא התיישב הוא נעצר.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו. הוא קפא לרגע במקום. התקרבתי אליו בעוד צעד אחד מודאגת, ידיי היו בכיסי מכנסיי. הוא הסתובב אליי ונצמד מאוד קרוב אליי, ראשו שהיה גבוה יותר ממני נגע במצחי. הרגשתי את נשימותיו במהירות עוברות בי. הרמתי אליו את עיניי, מרגישה אותן נוצצות באור הקטן שעוד היה בחוץ. הוא חייך אליי חיוך קטן, לא חושף שיניים, וקירב את ראשו אליי. הרגשתי את שפתיו החמות על שפתיי, לא מאמינה, לא מעכלת. הוא לא היה תוקפני, הרגשתי שהוא אפילו לא יודע מה לעשות. הרמתי את ידי ונגעתי בלחיו, שכמעט ולא הייתה מחוספסת מזיפים, שהייתה נעימה למגע, חמה. סירבתי לנתק את שפתיי משפתיו למרות שהרגשתי שפשוט אין לו ניסיון. הוא לא דחף את הלשון שלו לפה שלי, הוא לא נשך קלות את שפתיי כמו שערן היה אוהב לעשות, כמו שהוא ידע שאני אוהבת, הוא הלך על בטוח. הוא פשוט נישק אותי כמו שהוא יודע, כמו שהוא מרגיש. זה היה מדהים בעיניי. אחרי שהתנתקתי ממנו הוא עוד נתן לי נשיקה קלה על המצח ונשאר קרוב אליי. החזקתי בחולצתו, נאחזת בה, מאגרפת את ידיי עליה כדי להאמין שלא חלמתי על כל הסיטואציה הזו.
"בטח שמת לב שאני לא כל כך טוב בזה," הוא אמר, ואני צחקתי כשראשי טמון בתוך בית החזה שלו, "וזה כי זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי. בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעשות את מה שעשיתי עכשיו, אבל ידעתי שאני יכול. התאהבתי בך כבר מזמן נועה, ולא יעזור כל המשחקים שניסיתי לעשות. את לא מבינה כמה רציתי לנשק אותך כשהיית אצלי, וכמה הרגתי את עצמי על זה שלא יכולתי. עכשיו אני יודע שאני יכול." הוא אמר את כל המילים האלה לאט, לוחש אותם לחלל האוויר כדי שרק אני אשמע.
"אני לא יודע מה קורה הלאה, אין לי מושג מה זה מערכת יחסים, אני רק יודע שאני מוכן להשקיע בך המון. התגעגעתי לשיחות שלנו, ללראות אותך." הרמתי אליו את ראשי והוא חייך אליי, הוא, עם עיניו היפות, עם שיערו היפה, והרגשתי שזה הכי נכון בשבילי.
"בוא נשב," צחקתי, "אני לא עומדת בלעמוד יותר. אני עוד שנייה אקרוס." צחקתי. הוא חייך והלך יחד איתי שני צעדים וישב לידי. סובבתי את גופי כדי שאסתכל עליו, ישבתי בישיבה מזרחית ורק הסתכלתי עליו למשך כמה שניות. לא האמנתי שזה באמת קורה.
אחר כך השלמנו פערים, על החלקים שהצד השני לא ידע. אני שמעתי על השיחה שהייתה לו עם בר אחרי הפגישה של שנינו אצלי בבית, ואני סיפרתי לו את הצד שלי בעניין. הבהרנו אחד לשני את כל הנקודות שלא היו ברורות. פתאום מצאתי תשובות להרבה יותר שאלות.
"למה לא באת אליי אם ידעת שאתה יכול?" שאלתי אותו.
"זה מאוד פשוט," הוא חייך אליי, "הבנתי שהבחירה הייתה ביידים שלך. חשבתי שאני לא צריך לבוא אלייך כשאת עוד צריכה לברר מה את רוצה לעשות. הבנתי שהכי נכון זה לתת לך את הזמן להבין אם את מעדיפה לא להיכנס לשום דבר חדש אחרי כל מה שקרה בחודש האחרון, או שתבואי אליי. הרגשתי שאת צריכה להיות קודם כל שלמה עם ההחלטה שלך לפני שמישהו יבוא וינסה להשפיע עליה."
"ועכשיו? כשבאתי?"
"הלב שלי היה על מאתיים כשראיתי אותך," הוא צחק, "פחדתי מצד אחד שאת תספרי לי על השיחה עם בר עליה אני כבר יודע, ותחליטי שאת לא רוצה לעשות כלום. באותה נקודה הרגשתי שהמצב הוא חצי חצי, חצי את דוחה אותי, חצי את רוצה אותי. משהו בכל מה ששידרת מאז שהתחלנו לדבר היום אמר לי שאת רוצה שמשהו ימשיך. אם לא הייתי מרגיש ככה לא הייתי מתקרב."
"אתה יודע שבר ואני ידידים טובים עכשיו, נכון?" חייכתי אליו.
"בטח," הוא צחק, "אני מאושר מזה. הוא חבר טוב, החבר הכי טוב שלי.. ואת בנאדם מדהים. שני אנשים מדהימים חייבים להסתדר." הוא צחק. חייכתי אליו וחיפשתי את ידיו כדי ללטף אותן. החזקתי בידו עם יד אחת שלי, וראיתי את העיניים שלו מתמוגגות.
"את רק נוגעת בי אני מת," הוא אמר בלחש. חייכתי מובכת.
"אז מה יהיה כשאני אנשק אותך? שוב, ושוב, ושוב?" שאלתי בחיוך ונשכתי את השפה.
"אני אתאפק לא למות." הוא חייך אליי, ליטף את ידי ורכן קדימה. צחקתי צחוק קטן והדבקתי את שפתיי לשלו. כבר כמעט שעה שלא נישקתי להם והטעם כבר היה לי חסר. הוא כבר היה בטוח פי כמה בנשיקה השנייה שלו, אבל עדיין שמר את הלשון שלו בתוך פיו. זה הדהים אותי, כבר כמעט שכחתי שקיימות נשיקות רגועות כאלה. אפילו עם מה שקרה עם בר היא הגיעה בנשיקה השנייה. אבל האמת.. יותר טוב לי ככה. זה ייבנה לאט, זה יעבוד נכון יותר, וזה יגיע לרגע השיא שלו כשזה יצטרך להגיע לרגע השיא שלו.