סגורה כאן (הקדמה + פרק 1)
תמיד הייתי סגורה כאן, תמיד אני סגורה כאן, והייתי בטוחה שאני אהיה סגורה כאן.
עכשיו, כשאני בחיים לא אחזור לכאן, אני מתחרטת על כל התפילות, כל הדברים. לפעמם החלום הכי גדול הוא בסך הכל סיוט.
אני נשענת על הטפט התכול ודמעה זולגת מעיני.
"דיי אמ, צריך ללכת" מונחת יד על כתפי.
"דיי דיוויד! דיי!" אני צועקת ומתנערת.
דיוויד הוא אחי הגדול בכמעט שנה, ב11 חודשים.
שוטר גבוה מוביל אותנו החוצה בכוח, ואני בוהה בהם מסיימים לסגור את השטע בסרט צהוב של משטרה.
השוטר הגבוה מכניס אותי למכונית ודיוויד מתיישב לידי, ואנחנו נוסעים.
***
אנחנו מגיעים והשוטר מלווה אותנו החוצה, ועוזר עם המזוודות, הקטנות יש לציין. הכל נהרס.
"אי אפשר לפחות לקנות דירה עם הכסף שההורים השאירו לנו?" אני שואלת את השוטר.
"הם לא השאירו לכם. כנסו לבית היתומים, גברת לירבון מחכה" אומר השוטר ונוסע.
"זה מאוד מוזר לי, דיוויד" אני אומרת ומסתכלת עליו.
"הכל מוזר לך, בואי" אומר ומניח את ידו על ידית הכסף.
אני מניחה את ידי על ידו ואומרת" "חכה!" והוא עוזב את הידית.
"אפשר לפחות את המראה הקטנה? כבר יום שלם לא הסתכלתי איך אני נראת!" אני אומרת, כנראה שאני חוזרת לעצמי.
"עדיף שלא, יחשבו שאת סנובית מפונקת" אומר ופותח את הדלת, ואנחנו מגלים אולם גדול ומפואר אך עם זאת ריק, חוץ מאישה נמוכה עם "גולגול" בשיער והיא לובשת חצאית כחולה על כפות הרגליים וחולצה בצבע סגול בהיר עם צווארון.
"דיוויד ואמילי קרסון?" שואלת ודיוויד מושיט אליה את ידו ואומר: "אלה אנחנו".
"דבר ראשון, אני מאוד משתתפת בצערכם!" אומרת ומוסיפה: "דבר שני, תוכלו לעקוב אחריי לחדריכם" אומרת ואנחנו הולכים אחריה, כשהיא מדברת ומובילה אותנו במסדרון ארוך ומפותל.
"לכל אחד מכם יהיו שני שותפים לחדר, וכמה בגדים רגילים יהיו בארונכם, חוץ ממה שהבאתם, יש גם כמה בגדי בית ספר בארון, אתם תלמדו ואם תעבדו בקניון הגדול שבקומה השלישית תרוויחו כסף ותוכלו לקנות דברים. הכסף כאן הוא לא כסף רגיל, אתם מקבלים מטבעות בצבע כחול והם משמשים ככסף במקום זה בלבד. על המיטה תקבלו מענק של 1000 מטבעות, ואיתם אתם קונים בגדים, ארוחות בקפיטריה ועוד, אז תשמרו על הכסף" אומרת ועוצרת.
"אתה דיוויד, תפנה לצד שמאל ותיכנס לחדר 209" אומרת ומניחה מפתח בידו.
"ואת אמילי, תפני לצד ימין ותיכנסי לחדר 383" אומרת ומניחה מפתח בידי.
אני הולכת ונכנסת לחדר, ורואה בחור ובחורה שוכבים מחובקים על המיטה העליונה במיטת הקומותיים, הוא לובש רק מכנס והיא כותונת לילה, והם צופים בטלוויזיה שמולה.
"אוי, אמורה לבוא חדשה" היא אומרת ומתיישבת.
"אבל זו לא בחורה, זה זומבי" היא אומרת והם צוחקים, ואז אני קולטת שאני בטוח נראת זוועה.
אני מפילה את המזוודה ורצה לאמבטיה ומביטה. נורא.
אחרי המהפך של חצי השעה שעשיתי לעצמי אני נראת יותר טוב. האיפור מסודר, השיער הבלונדיני עם הבקבוקים הטבעיים מסודר, עיניי הכחולות בולטות, וגופי בגופייה הצמודה הלבנה ובחצאית הורודה נראה טוב, ונעלי העקב נוחות לי, כי אני כבר רגילה.
אני יוצאת עם חיוך גדול והבחורה נראת מופתעת ממני. יש לה שיער אדום שנראה צבוע ועיניים גדולות חומות.
"את במיטה שלמטה, חברתי מינדי במיטת המים הגדולה" אומרת.
"תשמעי, אבא שלי מנכ"ל של החברה שנותנת כסף לבית היתומים הזה, ואני בוחרת את המיטה הזאת" אני אומרת ומורידה את המזוודות שיש עליה.
כן, בהחלט חזרתי לעצמי.
תגובות (1)
שמחה לראות אות חיים ממך:)
פרק יפה, הדמות הראשית כאן ממש שונה מהדמות בהבית שלי.
מחכה להמשך בשני הסיפורים:)