טרף, פרק 1

unbroken4now 25/04/2015 813 צפיות תגובה אחת

קמתי בבוקר כולי עייפה, מכילה בתוכי את כל המחשבות והרגשות של אתמול בלילה. זכרתי את העובדה ששתיתי, השתכרתי עד עמקי נשמתי בניסיון לשכוח את דניאל. הוא לא היה שם. הוא אף פעם לא שם כשצריך אותו.
גררתי את רגליי לחדר האמבטיה והשארתי את הדלת פתוחה מאחוריי. הדירה שלי הייתה שקטה, כמו תמיד. פשטתי את חולצת הטי שהייתה גדולה עליי בכמה מידות, למעשה היא הייתה של דניאל, מהפעם ההיא שישנתי אצלו. פשטתי את תחתוני התחרה השחורים שלי ונכנסתי למקלחת. רציתי לשטוף מעצמי את כל האלכוהול וכל הכעס, הכאב והאכזבה שהרגשתי.
יצאתי מהמקלחת והתעטפתי במגבת הנעימה האהובה עליי, ויצאתי מחדר האמבטיה. גרתי בדירה שלי לבד בקומה השמינית, כך שלא היה צורך לסגור את הדלת או את החלון, הרי אף אחד לא יבהה בי. המגבת נפלה על השטיח והתחלתי להתלבש. השעה הייתה שבע עשרים ושבע בבוקר, והעבודה תתחיל רק בתשע. לקחתי חולצה מכופתרת לבנה מהארון הלבן הענקי שעמד בצד חדרי החיוור, מכנסי ג'ינס כחולים בהירים, חזיה לבנה ותחתונים לבנים.
היום היה היום הראשון בעבודה שלי אחרי החופשה בת השבועיים, אז התגנדרתי. לבשתי רק את החזיה והתחתונים והתקרבתי לחלון הענקי שכיסה את כל הקיר המערבי שהיה מול דלת הכניסה לחדרי. הבטתי בביניינים הגבוהים שהיו כמעט בכל פינה בעיר, בינייני המשרדים, המגורים, המלונות.
ניו יורק הייתה עיר רועשת וצפופה, ובכל זאת אהבתי לגור בה.
הסתובבתי וכעת עמדתי בגבי אל החלון, בוהה בהשתקפותי במראה שנתלתה על דלת הארון. אהבתי את גופי, הקימורים שלי היו במקומות הנכונים. הייתי עושה ספורט תמיד, אפשר לומר שהייתי מכורה. שיערי החום הבהיר גלש במורד גבי ונעצר איפה שהוא בין מותניי לבין כתפיי, עיניי הירוקות הכהות נצצו מרוב התרגשות.
לבשתי את החולצה והמכנסיים שבחרתי לעבודה והתיישבתי ליד שולחן האיפור שלי. הפעם, לא כמו בשאר הפעמים, רציתי להתאפר.
מברשת המסקרה גלשה על הריסים הארוכים שלי והעניקה להם מראה עשיר ויפה, האודם האדום העניק לפה שלי מראה צועק אך כל זה העניק לי בטחון. הייתי צריכה מישהו כדי לשכוח את דניאל. הייתי חייבת.

יצאתי מהלובי של הביניין רב הקומות שבו גרתי, ונכנסתי למכונית הכסופה שלי, מכניסה דיסק של RED HOT CHILI PEPPERS ונהנת למשמע המוזיקה. המשרד שלי נמצא די רחוק מדירתי, כארבעים וחמש דקות נסיעה. כלומר, ארבעים וחמש דקות נסיעה עם פקקים בתחבורה. בשעה שמונה בבוקר, לרוב לא היו פקקי תחבורה ולכן יכולתי לנסוע בקצב רגיל, אך הפעם, הפקקים היו ארוכים משחשבתי.
צלצול הטלפון הנייד שלי קטע את מחשבותיי ואת הנאתי מהמוזיקה. הנמכתי את השיר ועניתי לטלפון מיד אחרי שפניתי שמאלה בצומת. זו הייתה קריס.
"הלו, ספנס?" שאלה, שמתי אותה על רמקול.
"קריס!" קראתי בשמחה.
"מה זה, איפה את?" שאלה ובנימת קולה ניצוץ דאגה.
"בפקקים של ניו יורק, כמובן." עניתי ונאנחתי.
"איידן חזר אלינו." אמרה קריס לאחר כמה רגעים של שתיקה.
"באמת?" שאלתי כלא מאמינה. איידן ספארקס, הבחור הכי לא מושך שיכול להיות, עבורי כמובן, הוא החבר הכי טוב שלי. לפני החופשה הוא עזב למען ארוסתו, דיאנה, ולא שמענו ממנו במשך חודש.
"מה עם דיאנה?" שאלתי עוד שאלה.
"קיבלה ביטול על התואר 'ארוסה'." שמעתי בקולה התרגשות ושמחה. מאז שאני מכירה את קריס היא מאוהבת באיידן, ולא מוכנה להודות בכך.
"שיהיה."
הרגשתי זעזוע קל, זאת אומרת, כל המכונית הרגישה. "מישהו דפק לי את האוטו," קיצרתי, "נדבר." השיחה התנתקה מעצמה והתרכזתי בכביש.
הרמזור היה אדום ונעצרתי. אולי האידיוט הזה עדיין מאחוריי. הבטתי במראה שהייתה קרובה לחלון שלי וראיתי אותו. בחור בשנות העשרים וחמש לחייו, לדעתי. כמעט כמוני. השיער הבלונדיני שלו היה מסודר, ועיניו החומות הביטו בי. נעצתי בו מבט דרך המראה והוא סימן עם שפתיו 'מצטער, מותק'. גלגלתי את עיניי והמשכתי לחכות לאדום שיתחלף בירוק.
"קדימה.." חיכיתי בקוצר רוח.


תגובות (1)

מסוג הדברים שאני הכי נהינית לקרוא. אנושי ופשוט לקריאה. לא קלישאתי וקשור לחיים.
תמשיכ\י לכתוב!
אליה\ן

25/04/2015 21:01
6 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך