זאבים – פרק 6

ההוא שיודע, ולא מוכן לגלות

נ.מ אליסון
בראיין הסביר לי על היסטוריה שלנו, וזה היה דיי מעניין. הוא גם סיפר על הגיבורים שסררו סביב ההיסטוריה… הוא סיפר לי שכל מה שבני אדם אומרים על אנשי זאב לא נכון, שאנחנו לא הורגים ללא מודעות, ואנחנו לא משתנים מבני אדם לזאבים, אלא מזאבים לבני אדם, וכל הדברים שסיפר לי… וואו, זה כמו לגלות את המדע מחדש, להביט על דברים בצורה אחרת…
״מדהים״ פסקתי.
״נכון? אבל את זוכרת את מלחמת העולם השנייה?״ בראיין שאל,
״נו? מה איתה?״ שאלתי
״אז חלק מהמשתתפים בה היו הומיני לופוס.״ עיניו האפורות ברקו בעודו מדבר.
״אנשי זאב, בלטינית?״ שאלתי.
״כן, ואלו נלחמו נגד אנשים רבי עוצמה, הם קוראים לעצמם ציידים. הם טוענים שאנחנו, הזאבים, הם ניגוד לטבע, אז הם צדים אותנו… איך להסביר, רוב הציידים של עולם בני התמותה הם קוסמים משוגעים שצדים אותנו, אבל גם חיות אחרות, כדי שזה יראה נורמלי״ הסביר בראיין, הנהנתי.
״אז אנחנו ניצודים? ידעתי שזה לא יכול להיות עד כדי כך טוב״ אמרתי, ועניו בחנו אותי.
״לשבת עם בחור חתיך, שרירי, ומדהים?״ שאל בראיין והכיתי בכתפו, ״היי!״ הוא עשה פרצוף נעלב, וצחקתי, ״בחור עם ריח של חיה שגרה בין בואשים? כן בטח!״ צחקתי.
״אני לא עד כדי כך גרוע, נכון?״ הוא חייך,
״לא, לא עד כדי כך, אם תפסיק להתנהג כמו תינוק כמובן,״ אמרתי ״אז, אתה הנסיך יורש העצר?״ שאלתי,
״כן, אני מניח, אבל המונח האלפא הבא יותר נכון,״ הוא אמר
״ כבר התאימו לך מישהיא?״ שאלתי
״מה?״ הוא שאל בבלבול,
״לכל נסיך יש נסיכה שמיועדת לו״ הרמתי ידיים בכניעה. הגיעה הזמן להראות לו ששניים יכולים לשחק במשחק הזה.
״לא! זה לא הולך ככה! שינוי נושא, את יכולה להפוך לזאבה כבר?״ הוא שאל,
״לא. בכל פעם שאני קרובה לשינוי, אני פשוט לא מצליחה, אני מרגישה שאהרוג את עצמי אם אתאמץ יותר מדי…״ אמרתי
״טוב נו, לי לקח שבוע עד שהצלחתי להפוך לזאב״ בראיין אמר.
״מה היו חיי הקודמים?״ פלטתי.
״אסור לי לספר… זה מידע מסווג״ הוא אמר
״אלה החיים שלי, אני רוצה לפחות לדעת איפה גרתי!״ אמרתי בעקשנות,
״אסור. לי. לספר.״ הוא חזר על דבריו בשלווה.
״למה לא?״ שאלתי, נכון, זה אולי קצת ילדותי. אבל מגיע לי לדעת מי אני.
״זה יסכן אותך, פשוט תזכרי שעשינו לך טובה טוב?״ נימתו הייתה תקיפה, אך שלווה.
״אתה פשוט לקחת אותי מחיי הקודמים, ומספר לי שהחיים האלה יותר טובים מהקודמים, אני ידעתי על קיומך רק לפני ארבע ימים! איך… איך אני…״ פסקתי את דבריי, ידעתי שהוא לא אשם. בראיין הביט בי בעצב. ״אני מצטער, אבל אני לא יכול להרשות לך לחזור לשם… את לא מוכנה להתמודד נגדי כשאני בצורה אנושית, אז נגד זאבים בצורה מלאה? לא, אני לא אתן לך.״
״זאבים? אתה אומר שיש אחרים?״ אמרתי.
״ברור שיש עוד, אבל לא ידוע לנו אם היית חלק מלהקה בעבר. מצאנו אותך עקובת דם וחתכים, ריפאנו אותך, וגילינו שהותקפת על ידי להקה, אז הכנסנו אותך לתוך הלהקה״ הוא הסביר.
״אבל אתה יודע על חיי הקודמים?״
״כן״
״אז תבטיח לי שלא תספר עליהם לאיש, זאב, איש זאב, או לכל דבר או יצור אחר טוב? אם אני לא יודעת עליהם, אז שישארו בסוד״ דרשתי והבטתי לעבר הבניין. המלון שבו גרתי. הוא נראה כמו כל מלון הודי רגיל. עיטורים יפיפיים, וקירות מעוצבים בשלל צבעים. הוא היה ממוקם בתוך ריבוע דשא. אנחנו ישבנו בגינה שלו, משטח דשה עם כמה פסלים.
בראיין הנהן, ״אני מניח שזה הוגן…״ וליטף בידו את רגל פסל הזאב הרץ.
ופשוט ישבנו שם, בדממה.
אם הוא לא מוכן להגיד לי דבר, אז אצטרך לעשות זאת לבד.