התמודדות פרק 1+2

31/8/2014
"עדי צאי כבר מהמקלחת, אני רוצה גם להתקלח, את גומרת את כל המים החמים" אמא צעקה לי מבעד לדלת
"דקה" צעקתי לה בחזרה
-יצאתי-
לבשתי את כותונת הלו קיטי שלי, שמתי שירים בפלאפון והתחלתי לארגן את כל הדברים של בית ספר: סידרתי את הקלמר, עטפתי את הספרים, סידרתי את התיק למחר, וגם שמתי בגדים למחר על השולחן.
"זהו הכל מוכן"
נכנסתי למיטה לישון, שמתי אוזניות ופשוט המחשבות שלי התחילו לעלות:
"מה יהיה מחר? אני יסתדר? ואם אני לא יצליח השנה? מה אם שוב פעם אני יהיה בודדה, בלי חברות? תיירות זאת המגמה שלי, אולי יתנו לי לשנות מגמה בהמשך? מה אם מחר אני לא יקום בבוקר ויאחר?"
" די עדי יהיה בסדר, מחר זה היום הראשון של כיתה י' והכל יהיה בסדר, את תחזרי לבית ספר, ללימודים וגם לא תהיי בודדה, עכשיו תירגעי ולכי לישון" נזפתי בעצמי.
"אמא" צעקתי
אמא בא לחדר שלי, "מה מאמי?"
"אמא תישני לידי היום"
"טוב, תכף אני יבוא"
ככה זה כבר מאז שאני קטנה, כל פעם שאני מפחדת או עצובה אני מבקשת מאמא שתישן לידי.
אמא באה ונשכבה לידי, הפעלתי שוב את השירים ואחרי כמה דקות נרדמתי.
—
למחרת:
"עדי קומי כבר מאוחר" שמעתי את אמא צועקת מהמטבח
"עוד חמש דקות" עניתי בחזרה
אחרי כמה דקות אמא משכה ממני את השמיכה והקימה אותי
קמתי, הלכתי לאמבטיה שטפתי פנים ושיניים והתארגנתי לבית ספר.
לבשתי ג'ינס ארוך קרעים, חולצת בית ספר לבנה, סוודר שחור חלק ונעלי טימברלנד שחורות.
התאפרתי בקטנה: רימל, טיפה סומק ואודם ורוד עדין.
סידרתי את השיער פזור וירדתי למטה למטבח.
"בוקר טוב" אמרתי לאמא
"בוקר מצויין, שבי תאכלי" אמא ענתה לי בחיוך
כמו תמיד על השולחן בפינת האוכל יש קערת קורנפלקס שאני אוהבת.
"אמא איפה נתי?"שאלתי את אמא אחרי שהתיישבתי לאכול
"אחיך הלך מלפני כמה דקות, ההסעה שלו כבר הגיעה ב7:10" היא אמרה ואז הוסיפה "כדאי שתמהרי את עוד מעט צריכה לצאת לבית ספר"
"לא רוצה ללכת" אמרתי
"מה? אין דבר כזה" אמא נזפה בי
"נו אמא, אני לא מרגישה טוב" התחננתי אליה
"אוי תראי מה השעה, 7:30, יאללה החוצה" אמא אמרה והקימה אותי מהכיסא, סוחבת אותי עד לדלת ואז נותנת לי נשיקה וחיבוק, "יאללה יום טוב ילדתי, אל תדאגי הכל יהיה בסדר".
"טוב מאמו" אמרתי והלכתי לתחנת אוטובוס.
הגעתי לבית ספר, חיפשתי את הכיתה שלי, כיתה י-3', מצאתי אותה ונכנסתי.
ערבבו את הכיתות ואין פה אף אחד שאני מכירה, אז ישבתי לבד.
אחרי כמה דקות שהייתי בטלפון היה צלצול והמחנכת שלי נכנסה.
כולם הסתדרו במקומות והיא התחילה לדבר את נאום פתיחת השנה הרגיל, כמובן שבגרסה שלה, ככה זה כל שנה אותו נאום רק שכל מורה מעוות טיפה את המילים כדי שזה ישמע כמו נאום חדש.
מסתבר שלמחנכת שלי קוראים אסתר.
יואו אני לא יכולה לסבול פה עוד דקה אחת, אני חייבת הביתה!!!
שקעתי במחשבות, השעתיים האלה שהיא חפרה בהם עברו די מהר.
-הפסקה-
נשארתי לשבת במקום שלי, אין לי את מי לחפש בשכבה, כשפתאום שתי בנות נגשו אלי.
דיברנו קצת, הכרנו והן די חמודות דווקא, לאחת קוראים לין ולשנייה קוראים רבקה.
טוב שאר היום עבר די מהר, אני, לין ורבקה די התחברנו ודיברנו כל היום.
יצאתי מהשער והלכתי לתחנת אוטובוס.
הגעתי הביתה, אמא לא בבית כנראה שהיא בעבודה או משהו כזה.
אני לא רעבה אז אני יעלה לחדר שלי.
נכנסתי לחדר, זרקתי את התיק בפינה ונשכבתי על המיטה, נותנת למחשבות לצוף להן.
וואלה דווקא עבר די בסדר היום הראשון, היה יכול להיות יותר גרוע, אני מקווה שזה ימשיך ככה ושהכל יהיה בסדר.
הרגשתי את עיניי נעצמות להן ולאט לאט נרדמתי.