מעמד חברתי- פרק 26

-נועה-:
פקחתי את עיניי בשעה שלוש בבוקר לפי השעון לטלפון שצלצל. מי לעזאזל מתקשר אליי בשעה שלוש בלילה? לא אמורה להיות שום דרמה מסביב. בדיוק חזרתי מבילוי עם תמר ביום שלפני, עבר שבוע מהשיחה שלי ושל בר והמצב רגיל ואפילו טוב, וטוב לי עם זה, לעומר עוד לא הלכתי ככה שאין שום דרמה בחיים שלי, ותכלס אין שום סיבה שמישהו יתקשר אליי בשעה הזו. הרמתי את הטלפון וראיתי שתומר מתקשר אליי.
"תגיד לי אתה משוגע? שלוש בלילה." אמרתי לו כשאני חצי עייפה.
"הלו? נועה? היי זה אביב." שמעתי את קולו של אביב. פקחתי את עיניי והסתכלתי לתקרה.
"מה קורה? הכל בסדר?"
"נתקענו," הוא אמר צוחק קצת, "אנחנו לא כל כך רחוקים. השעה די דפוקה בשביל להזמין גרר והכל אבל אח שלך שפוך פה מאלכוהול. נראה לי כדאי שתבואי לאסוף אותו ואנחנו נחכה לגרר שיגיע עוד כמה שעות."
"אתם תחכו עד שבע בבוקר או שש בבוקר בשביל גרר? לא עדיף שננסה לגרור איכשהו את האוטו יחד עם האוטו שלי ותישנו כמו שצריך בלילה?"
"לא אין צורך מתוקה," הוא צחק, "אנחנו ניקח את זה בתור חוויה של לילה לבן, אבל אח שלך פה מאבד את עצמו לאט לאט.."
"אוקיי. איך אני אדע לאן להגיע?"
"זה לא כל כך קשה. אני אסביר לך כשתגיעי לאוטו לאן את צריכה לנסוע ואיפה אנחנו נמצאים יחסית לכביש הזה. אנחנו קרוב ליציאה מהעיר." צחקתי. רק אח שלי יכול להיות מספיק דפוק בשביל העיניינים האלה, ורק החבורה ההזויה שלו יכולה לצאת למסע כזה כמעט בלי דלק. לא יכולתי שאביב יראה אותי לבושה כמו כלומניקית, וממילא אני יודעת בדיוק מי נמצא בחבורה של אחי כך שאי אפשר להתלבש בפיג'מה, אז שמתי מעיל קל, נעלתי נעלים כדי שיהיה לי נוח לנהוג בהם, ויצאתי לדרכו של אחי. אני מבינה אותם ברצון שלהם לצאת וליהנות שניות לפני הגיוס, מבינה אותם לגמרי על כל המסיבות, כל היציאות, כל הטיולים. אח שלי לפני כמה ימים חזר מטיול בצפון יחד עם שני חברים שלו, אביב ביניהם. הם מנסים להספיק לעשות כמה שיותר עד הגיוס. שאלתי אותו פעם למה הוא לא טס לחו"ל לפני הגיוס, והוא אמר שהוא מעדיף לטייל בארץ לפני ולטוס לחו"ל אחרי. ככה הוא גם החליט עם החברים הטובים שלו שהוא בטוח שהם ישארו בקשר גם תוך כדי השירות.
"אתם חבורה של טמבלים אני נשבעת." צחקתי כשיצאתי מהדלת של האוטו כשראיתי את החבורה שלהם עומדת בצד הכביש, צוחקים ומחייכים. אחד ישב על המכונית ושלושה נשענו עליה. הם נראו מאושרים, נהנים מהחיים.
"את מלכה אני נשבע." אמר אביב בחיוך ונתן לי חיבוק. היה לו ריח קל של אלכוהול, אבל ממש קטן. עניין אותי מי היה הנהג התורן של כל העסק הזה.
"מאיפה חזרתם?" שאלתי אותו כשאנחנו קצת רחוקים מכולם. הוא צחק ואמר שהם יצאו סתם ליהנות, והיו אמורים להחזיר את אחד החברים שגר מחוץ לעיר לבית שלו, כי כבר נגמרו לו הדרכים להגיע הביתה. הם לא שמו לב לזה שהאוטו עושה קצת בעיות ונתקעו בדרך. רק הם יכולים להיות מספיק מטומטמים בשביל שזה יקרה.
"אגב, שמעת שאני מכיר את אחד הידידים הטובים שלך?" הוא שאל אותי בשלב מסוים בשיחה.
"על מי אתה מדבר?" צחקתי.
"בר.. אלטמן אני חושב קוראים לו." הוא צחק. הסתכלתי עליו מופתעת.
"מה לך ולו?" צחקתי. הוא סיפר לי ששני ההורים שלהם עובדים יחד, והיה להם ערב בונדינג של אוכל וצחוקים, ושם יצא להם להתחבר. כבר לא שאלתי איך הם הגיעו לדבר עליי כי צריך לשמור בכל זאת על התעניינות במידה מספקת. בתוך תוכי צחקתי על צירוף המקרים המטורף של העניין. המשכתי לשאול את אביב עוד קצת על הגיוס שלו ועל מה שהוא עושה בימים האלה, ניצלתי קצת את הזמן למרות הקור של הבוקר לנהל איתו שיחה קצרה. הוא ראה שקצת קר לי למרות המעיל הדק שהבאתי, צחק עליי שיצאתי רק עם המפה הזו מהבית, ושם עליי את מעיל העור שלו. חייכתי. אם יש דבר שקונה אותי בחיים אלה הן המחוות הג'נטלמניות האלה. הבעיה היא שהוא נשאר עם חולצה קצרה בודדת, שאמנם ישבה לו בצורה מושלמת על הגוף, אבל גרמה לו לקפוא מקור. הוא סירב לקחת ממני בחזרה את המעיל בטענה שלא קר לו. אם לא קר לו אני צנצנת.
"איפה אח שלי הנזק?" שאלתי צוחקת בסיום השיחה.
"ישן אני חושב על המושבים האחוריים באוטו. הוא היה שיכור בצורה מוגזמת, לא יודע מה עבר עליו היום."
"מה הסיכוי שהוא עשה את זה בכוונה? הוא אף פעם לא מאבד את עצמו ככה.. אלא אם כן אני טועה?" שאלתי צוחקת.
"היו פעמיים במשך הזמן שאני מכיר אותו שהוא הגיע ממש למצב כזה שהוא מדבר שטויות בלי מסננת מהפה. אבל בפעמיים האלה זה היה ימי הולדת ושם מי אני שאחסום אותו מלאבד את הראש." הוא צחק. הנהנתי אליו. אני אמנם לא אוהבת את כל העניין הזה של האלכוהול, אבל אני לא מנסה להטיף מוסר לאח שלי. מותר לו להשתולל. גם לי יוצא להשתולל מידי פעם, כשאני מצליחה. אני מנסה שלא להגזים. הייתה רק פעם אחת שהגזמתי. לא רוצה לחזור לסיפור הזה לעולם.
"אז לקחת אותו הביתה או לתת לו כבר לישון? מה המצב שלכם? לאן מכאן?"
"מחכים עד שיהיה נורמלי להתקשר למוסך. בינתיים את רואה את כל החבר'ה," הוא צחק והעביר את מבטו אל החבר'ה. הסתכלתי עליהם, הם דיברו ונהנו, לא היה נראה שאף אחד מהם כל כך שיכור, אולי קצת בהיי, עושים קצת שטויות וצוחקים על דברים מהטלפון. ילדים קטנים שחיים בגוף של בני שמונה עשרה ותשע עשרה.
"אז נעיר אותו ואני אסע איתו הביתה? אתה אומר לי שזה הכי טוב? נראה לך שאני אוכל להרים אותו מהרכב עד המיטה שלו? הצחקת אותי." אמרתי בחיוך. הוא הפליק בין אצבעותיו והצביע עליי.
"על זה לא חשבתי," הוא אמר בתסכול, "סתם דאגתי לו. לא רציתי שהוא יתחיל להקיא במכונית, או ימשיך לעשות שטויות, ורציתי לעזור לו."
"אתה חבר טוב." חייכתי אליו. הוא צחק וביקש שנייה שהוא ילך אל החבר'ה. היו שם עוד שלושה אנשים חוץ מאח שלי שישן בספסל האחורי. ניסיתי להבין של מי הרכב שאח שלי ישן בו, וניסיתי לחבר שם לפרצוף. בערך דקה אחרי זה אביב הסתובב אליי וסימן לי להתקרב לחבורה. חייכתי והתקדמתי אליהם.
"תכירו," הוא צחק, "האחות המקסימה של הנזק שישן לנו באוטו." צחק אביב.
"איך השם?" שאל אחד מהם בחיוך.
"נועה." אמרתי בחיוך.
"אז מה נועה? תפוסה?" שאל אחד אחר. אביב התחיל לצחוק יחד עם שני החברים האחרים. הבנתי שרוב הסיכויים שהוא השני הכי שיכור בכל החבורה הזו.
"תתעלמי," צחק אביב, "הילד שתה קצת יותר מידי משהוא רגיל." הנהנתי אליו בחיוך והסתכלתי על אביב. שאלתי אותו למה הוא קרא לי לפה. הוא אמר שקודם כל הבנים רצו להכיר אותי, באמת לא זיהיתי אף אחד מהם חוץ מאביב. הם כנראה לא היו בבית שלי אף פעם, הם כנראה לא מהחבורה הכי קרובה של תומר שאני הכרתי כבר פעם. אחר כך אביב אמר לחבר'ה שהוא נוסע ביחד איתי ועם תומר לבית שלנו, לשים את תומר בבית, ואז הוא כנראה כבר יישאר שם או יחזור הביתה. הסתכלתי עליו והנהנתי. זו נשמעת תוכנית מעולה.
"אני מצטערת על אחי," הרגשתי צורך להגיד, "לא יודעת מה עובר עליו לפעמים."
"זה בסדר מותק," אחד צחק, "פעם ב מותר לו להיות המפגר מבין כולנו. בדרך כלל זה הפוך והוא דואג לנו."
"כשהוא יתעורר אני מבטיחה שאני אחפור לו שתתקזזו על ההוצאות של הגרר." חייכתי. הם צחקו וחייכו אליי ופנו איתי יחד להוציא את תומר מהמכונית. הוא ישן כמו ילד טוב. הערנו אותו בקטנה, הוא לא הבין איפה הוא, הוא ראה אותי ואז צעק 'אוחתי' בקול שכמעט החריש לי את האוזן. אביב ואני לא הפסקנו לצחוק. השענו אותו עלינו וגררנו אותו לתוך המכונית ושמנו אותו במושב האחורי. כמה זה כיף כשיש לך מכונית משל עצמך. אמרנו ביי לחברים המקסימים שלו, לכל אחד מהם נתתי חיבוק של בוקר טוב. כבר הבנתי שככה זה הולך.
"דבר איתנו אחי." הם אמרו לאביב בחיוך.
"מבטיח, בהצלחה אחים." הוא אמר ונכנס למושב שלידי.
במשך הנסיעה המשכנו לדבר, הוא שאל אותי קצת על בית הספר, על אם דברים השתנו בו מאז שהוא עזב. סיפרתי לו על הפרויקט של המורים והוא אמר לי שהיה להם משהו דומה בשנה שעברה, אבל קצת פחות מושקע. צחקתי והתבאסתי קצת שזה לא היה מקורי רק בשביל השכבה שלנו, אבל לא נורא- את המטרה שלהם הם השיגו. אחר כך הוא שאל אותי על המסיבות של השישייה המפורסמת.
"אתה מכיר את זה שאתה כבר פחות מרגיש קשור לחבורה שלך?" שאלתי אותו. לא נועה, את כל כך לא מתחילה שיחת נפש בשעה ארבע וחצי בבוקר.
"מכיר וואחד מכיר," הוא אמר לי בחיוך קטן, "והייתי נכנס לשיחה הזו, באמת, אבל אני לא הכי במיטבי. מבטיח לדבר איתך על זה בקרוב. רק בשתי מילים- אני ניסיתי לדמיין את עצמי בלי החבורה הזו, ללכת להכי קיצון כדי להבין גם למה אני לא מרגיש קשור. הבנתי שאני לא יכול בלעדיה, וניסיתי למצוא את הדרך חזרה אליה. זה דרש מאמצים שלי שהם לא היו מודעים לזה שניסיתי להיכנס בחזרה, אבל זה הצליח. הבנתי שחבל לאבד אותם." הנהנתי אליו בחיוך, כנראה שזה מה שאני צריכה לעשות.
"תגידי, איך את ובר בכלל התחלתם לדבר? אתם נראים לי שני קצוות."
"אנחנו באמת משני מעמדים חברתיים שונים," צחקתי, "אבל לא יודעת, זה קרה."
"ומה? קורה איתכם משהו?" הוא שאל אותי בחיוך והסתכל עליי. צחקתי על המבט הפלרטטני שהיה לו בעיניים.
"רק ידידים טובים, כרגע אני עוד צריכה להתבשל אחרי ערן." אמרתי לו. שיקרתי חצי שקר. אני לא חושבת על ערן בכלל, אבל אני כן צריכה להתבשל ולהבין מה לעשות עם עומר.
"ואתה? יש משהו או שלא רוצים להיכנס לכל זה לפני הצבא?"
"האמת שמתחיל משהו, אבל תשמרי את זה בסוד," הוא צחק והסתכל אחורה, "אף אחד לא יודע. נראה מה יהיה. אני לא רוצה לתלות בזה יותר מידי ציפיות, ככה אני מתאכזב פי כמה."
כשהגענו הביתה השעה כבר הייתה כמעט חמש. מזל שאני מתחילה בשעה השלישית, אחרת אני לא יודעת איך הייתי מתפקדת. הוצאתי בגרירה מהאוטו את תומר, ששוב נרדם על הספסל האחורי. עלינו איתו את קצת המדרגות עד הבית. נעלתי את האוטו ואז עליתי במהירות כדי לפתוח את הדלת לאביב שהחזיק בתומר.
"אין מצב שאנחנו מצליחים להעלות אותו עד למעלה הא?" לחש אביב.
"אני לא רוצה שהוא יישאר כאן בסלון וההורים ישאלו יותר מידי שאלות, עם כמה שהם לא ההורים ששואלים שאלות. בוא ננסה ביחד להרים אותו עד החדר שלו, או שנעיר אותו רגע והוא יראה את המדרגות ויתחיל לעלות בעצמו. אני אביא גם מגבת, ננקה לו קצת את הפנים והוא ירדם שוב מחדש תוך כמה דקות." הוא הנהן אליי ואני התחלתי לנסות להעיר קצת את תומר. ליטפתי את ראשו ואמרתי לו שהוא בבית ושכדאי לו לעלות לישון בחדר שלו.
"טוב אמא," הוא אמר לי בקול ילדותי. עזרתי לו לקום מהספה שהוא התיישב עליה, ועזרתי לו לעלות עד למעלה לחדר שלו. בינתיים אמרתי לאביב איפה יש מגבות בחדר האמבטיה כדי שננקה לתומר קצת את הפנים.
"אתה חושב שזה רעיון נכון להוציא אותו מזה או שבבוקר הוא יתעורר כמו חדש?" לחשתי לאביב.
"כמו חדש הוא לא," הוא צחק, "אבל עזבי, תני לו לישון. הוא יטפל בהנגאובר שלו מחר בבוקר. הכל יהיה בסדר." לא לקח יותר מידי זמן להעלות את תומר לחדר שלו, לשטוף לו עם מטלית לחה את פניו ולכבות שוב את האור בחדר כדי שיישן. הסתובבתי לאביב וחייכתי אליו, ונשמתי נשימה של הקלה.
"עכשיו תורך, איפה אתה רוצה לישון?" שאלתי את אביב בחיוך. מזל שהקומה למעלה היא רק שני החדרים של הילדים, וההורים ישנים למטה, אחרת הכל היה מעיר אותם וחבל, יש להם יום עבודה מלא מחר.
"אחח אם רק לא היית אחות של תומר.." הוא נאנח. צחקתי והסמקתי ונשענתי על הקיר שהיה לצידי.
"אני יכולה לישון על הספה בסלון ולתת לך את החדר שלי, זה באמת בסדר, רק תגיד." צחקתי. ברגעים האלה הצטערתי שאין לו חדר אורחים בבית.
"שטויות," הוא חייך, "את צריכה לישון טוב הלילה. את קמה עוד כמה שעות לבית הספר. רק תתני לי כמה מצעים ואני אשן על הספה או משהו, זה בסדר. נגיד בבוקר להורים שלך שיצאנו ונשארתי לישון כאן כי כבר נהיה מאוחר. אני חצי בן בית." הוא צחק. בזה הוא צודק. הוא נכנס אחריי לחדר שלי, ומתוך המגירות הבאתי לו כמה מצעים. ירדתי איתו יחד לסלון ופרשנו את המצעים כדי שישן בנוח.
"אחח הספה של משפחת יוסף, הנוחה מבין כל ספות החברים שלי." הוא אמר אחרי שנשכב על הספה. הורדתי את הג'קט שלו ושמתי אותו על משענת הספה, והודתי לו על שהיה כל כך מתחשב. הוא צחק ואמר שאני באמת אחות טובה, שמעטות היו קופצות מהמיטה ובאות לאח שלהן ככה. הנהנתי אליו בחיוך ושאלתי אותו אם הוא צריך עוד משהו.
"יהרוג את ההורים שלך אם אני אשן פה בלי חולצה? זה פי שבע מאות יותר נוח." הוא צחק. הנדתי את ראשי לשלילה וראיתי אותו מוריד את החולצה הקצרה שהוא לבש. אלוהים מה אתה עושה לי..
"שאלוהים יעזור לך," אמרתי בצחוק והתקרבתי אליו כדי לתת לו נשיקה על הלחי של לילה טוב. הרחתי שוב את הריח שלו, שלמרות כל מה שעברנו עדיין נשאר דבוק אליו. הוא נתן לי נשיקה קלה על הלחי וחייך אליי, אמר לי לילה טוב ועליתי לקומה למעלה. תכלס, אני שמחה שבאותו יום הוא דפק לי דלת בראש.