הגעגועים שבלהבות

הלהבות בוערות סביבי, גורמות ללחיי להאדים מין החום. הכל סביבי צבוע בצבע אדום וכתום.
חושך. החלונות שהיו פעם שלמים ורוח הלילה הקרירה היתה פורצת מהן היו עכשיו מנופצים. שברי הזכוכיות היו פזורים על הרצפה בכל מקום, והאש השתקפה בהם.
עכשיו האש כבר החלה לסגור עלי. הייתה לכודה.
אני יודעת שאני צריכה לזוז, לברוח, לצאת מכאן לפני שהאש תכלה גם אותי, אך רגליי לא זזות, נטועות במקומן.
מוחי נותן בשנית פקודה לרגליים לזוז, והפעם הן זזות מעט – מספיקות לעשות צעד וחצי לפני שקיר הגבס שהיה מימיני מתפוצץ וקורס עליי. הרמתי את ידי בתנועה אוטומטית כדי להגן על פניי. לרגע הייתי בטוחה שהאש אוחזת בבגדיי, שורפת אותם ובקרוב תשרוף גם את עורי, אך כשפקחתי את עיני איתי את נחשולי האש מרחפים סביבי, יוצרים מעגלים באוויר. זה היה נראה כמו ריקוד. בכל פעם הם היו מתקדמים לעברי, מנסים להצליף בי, ואז שבים ומתרחקים.
'תשלטי בהם', הקול לחש לעברי. דוחק בי באותם מילים שכבר אמר בעבר. 'תשתמשי בכוח שלך. תתעוררי!'. אני מנסה לנער אותו מראשי, אך הוא ממשיך לאחוז בי. הלהבות מתקרבות עוד יותר, כאילו איבדו את סבלנותן והן מפקפקות בשאלה האם אני המאסטרית שלהן או לא.
אני נכנעת בכאב ושמושיטה את ידי קדימה, מאגרפת אותה ומטיחה אותה מטה בחוזקה, כאילו אני משליכה משהו.
הלהבות מלחששות, צורחות אך מתמסרות לשליטתי עליהן, ואז מתפוגגות.
אני מתנשפת, מופתעת מכך שהפעולה הקטנה הזו לקחה לי כל כך הרבה אנרגיה. האבן בטבעת שעל ידי זוהרת באור אדום, כאילו מתגרה בי על כניעתי לשימוש בכוחי.
אימי תמיד אמרה שנחנו צריכות להשלים אם מי שאנחנו ושהיכולת לשלוט באש היא ברכה. אני תמיד שנאתי זאת.
האש לקחה לי אותו. למרות שידעתי אז לשלוט באש, היא לקחה אותו.
הוא תמיד אמר שזה מתאים לי – ששערי אדמוני כצבע האש, ושכל פעם שהוא היה מעביר את ידו בתוכו זה היה כמו להכניס את היד לאש חמימה אך לא שורפת.
הוא אמר שהיא עופפת אותי גם כשהיא לא באזור, כאילו היא נחושה להגן עליי, מה שהיה נכון.
מבלי לשים לב ידי החלו לפנות את האש, מרסנות אותה, מכבות. הבית היה עכשיו שרוף עד היסוד, ואני דיי בטוחה שאין דבר שאני יכולה להציל. רגליי החלו לצעוד הרחק, מוצאות את דרכן אל האגם. אור הירח הלבן השתקף במים, גורם לי לשכוח לרגע – רק לרגע – את שאיבדתי.
'אל תבכי, אין שום דבר רע בלהיות מיוחד.' הוא היה אומר בקולו העדין והמנחם.
לרגע אני מרגישה כאילו הוא נמצא כאן איתי, שידו מונחת על כתפי בהבנה.
אני כל כך מתגעגעת אליו.