לפרוץ את החומות

בס"ד
בדרך העפר המובילה אל העיר צועד אבא ועל כתפיו יושב אהרלה הקטן. כבר יום שלם של הליכה מאומצת מאחוריהם, ושניהם מתגעגעים הביתה, וגם צמאים ורעבים. כל הדרך מן העיר הרחוקה בה מתגורר הרופא המפורסם, נשא אבא את אהרל'ה על כתפיו, כדי שרגליו הקטנות של אהרל'ה לא ייתאמצו. אבא נעצר ונושא את עיניו לעבר האופק. הוא נושם לרווחה ומחייך חיוך קטן.
"אהרל'ה", אומר אבא, "הסתכל קדימה. אתה רואה שם רחוק את החומה והמגדל השערים הגדולים? אלו הם שערי העיר. ברוך ה', הנה אנחנו כמעט מגיעים. נוח לך שם למעלה?"
-"כן, אבא. תודה שנשאת אותי על הכתפיים כל הדרך הארוכה הזאת."
-"בשמחה, אהרל'ה, אהובי. מה אתה אומר? אמא ורייז'לה הקטנה ישמחו לראות אותנו, הא? הם בטח התגעגעו כל כך. העיקר שכבר נהיה בבית וננוח מהדרך הקשה. הייתי צריך לקחת סוס ועגלה אך לצערי כבר לא נותר בידי כסף כדי לשלם לעגלון".
-"לא נורא אבא. הכי חשוב שהצלחנו להשיג את התרופה לרייז'לה. אני כבר מתגעגע לראות אותה מחייכת שוב, כמו פעם, כשהיא הייתה בריאה וחזקה"
-"נקווה שבעזרת ה' היא תחלים במהרה".
פסיעה אחר פסיעה. לאט לאט מתקרבים אבא ואהר'לה אל השערים הגדולים. השערים נעולים.
"אבא", שואל אהרל'ה, "היכן השומרים שעומדים תמיד ליד השער? מי יפתח לנו את השער כדי שנוכל להכנס אל תוך העיר?"
פלגי זיעה נוצצים על מצחו של אבא מן הדרך הקשה. הוא מתבונן כה וכה ומחפש את השומרים, אך אף אדם לא נמצא בסביבה.
"אולי השומרים נמצאים בתוך המגדל הגבוה הזה שמעבר לחומה", אמר אהרל'ה, "ואם נצעק הם ישמעו ויפתחו לנו את השער".
הוא צעק בקול: "מישהו שומע אותי?" אך איש לא ענה. רק הד קולו נשמע ואיתו גם ייללת תן מרוחקת.
ואז הליט אבא את פניו בשתי ידיו ונאנח אנחה עמוקה: "אהרלה, אני מבין בדיוק מה קורה פה. כיצד יכולתי לשכוח??? בכל יום, כשהשמש מתחילה לשקוע, סוגרים השומרים את השערים הגדולים והולכים לביתם. רק למחרת בבוקר, עם הזריחה, הם שבים למגדל ופותחים את השערים. ותראה… אהרלה, הסתכל על השמיים…"
אהר'לה נשא את עיניו הקטנות אל השמיים הצבועים אדום וראה את השמש שוקעת לאיטה. גוש שחור הזדחל לו לאט אל תוך הלב. הוא הבין שהשומרים כלל לא נמצאים עכשיו במגדל. הם עזבו ויחזרו רק מחר בבוקר. אין שום טעם לצעוק; איש לא יישמע אותם עכשיו.
אהר'לה הרגיש שהוא רוצה לבכות. איך יוכלו הוא ואבא להשאר מחוץ לעיר כל הלילה? קר בחוץ ומסוכן. יש שודדים ויש חיות רעות. והוא כל כך רעב, ומתגעגע למיטה החמה שלו ולחיבוק של אמא.
אהר'לה התיישב על הארץ. גם לרייז'לה הקטנה הוא מתגעגע. מאד. והוא הבטיח לה שיחזור מהר עם התרופה שלה, שתגרום לה להיות בריאה וחזקה. דמותה המתוקה והשברירית עלתה מול עיניו. כל רגע שעובר היא סובלת ומרגישה לא טוב.
אהר'לה הרגיש שהלב שלו מתכווץ. 'הלוואי שהיינו יכולים להגיע הביתה עכשיו', הוא חשב, 'אבל מה אני יכול לעשות? אני רק ילד. ילד קטן. אפילו אבא, שהוא גדול ויכול לעשות המון דברים, עומד מול השערים הנעולים חסר אונים ונראה כל כך קטן לעומתם. אז איך אוכל אני, אהר'לה הקטן, לעשות מה שאבא לא יכול לעשות?'
הוא הסתכל על אבא. אבא נראה כל כך עייף ועצוב. 'גם אבא רצה להגיע כבר הביתה', הבין אהר'לה, 'ואולי גם הוא מתגעגע לאמא ודואג לרייז'לה הקטנה'.
אהר'לה נזכר שאבא כמעט לא אכל כלום היום. את רוב הפירות שהוא קנה בבוקר, הוא נתן לאהר'לה, ולעצמו השאיר רק תפוח אחד. הוא גם נזכר איך נשא אותו אבא על כתפיו כל הדרך הארוכה הזאת. 'אבא כל כך טוב ודואג לי כל הזמן', חשב, 'הלוואי והייתי יכול לשמח עכשיו את אבא ולפתוח בשבילו את השערים הגדולים'.
הוא צחק צחוק מר. אלף קולות בתוך הראש שלו גיחכו על הרעיון המוזר. "אין סיכוי", הם אמרו לו, "אין סיכוי. אם אבא הגדול לא יכול לפתוח את השער, אתה, אהר'לה הקטן, לעולם לא תוכל לעשות זאת".
אהר'לה הקשיב לקולות האלה בתוך הראש שלו והרגיש איך ידיו נעשות חלשות ורפויות. אין סיכוי. הוא רק ילד קטן. עיניו מלאו דמעות סוררות והחומה והמגדל הגבוה נראו מאיימים וקודרים מבעד למסך הדמעות.
רק קול אחד קטן המשיך ללחוש בתוך ליבו: "ואולי כן??? אולי בכל זאת אפשר??? אולי יש משהו שאתה כן יכול לעשות כדי לעזור לאבא?"
אהר'לה עמד להגיד לקול הזה שאין סיכוי. הוא הרים את ראשו וסקר בייאוש את החומה הגבוהה והמגדל הצמוד אליה, בפעם האחרונה. עיניו התמקדו פתאום בחלון קטן שהיה קבוע בקיר המגדל. החלון הזה… הוא לא ראה אותו קודם… עיניו טיילו מן החלון אל החומה. אילו רק… אילו הוא רק היה מצליח לטפס על החומה ולעבור ממנה אל החלון שהמגדל… נר קטן של תקווה ניצת לו בלב. לפתע הוא ידע בדיוק מה הוא עומד לעשות.
הוא הרים את עיניו אל השמיים האדומים ולחש: "אני רוצה לעשות את זה. אני חייב. אתה תעזור לי, נכון?" הוא עצם את עיניו לרגע. הרוח ייללה וצמררה את גבו. אין זמן. עכשיו או לעולם לא.
"אבא", הוא שאל, "האם המפתחות של השער נמצאים בתוך המגדל?"
"כן, אהר'לה, יקירי", ענה אבא, וניסה לחייך. אהר'לה ראה שמצחו היה חרוש בריטי דאגה ועייפות. הוא חייב להצליח! אם לא בשבילו, לפחות למען אבא הטוב.
הוא נשם עמוק ואמר: "אבא, אני חושב שיש לי רעיון. אתה רואה את החלון הקטן שם במגדל? הוא קטן, איש מבוגר לא יכול לעבור בו, אבל אני ילד ויש לי גוף קטן. אני מסוגל לעבור בו ולהכנס אל המגדל. אני יכול לעשות את זה, אבא. אני אטפס על החומה ואגיע לחלון הקטן הזה. אני אעבור דרכו ואקפוץ לתוך המגדל. אני אחפש ואמצא את המפתח. אני אפתח את השערים הגדולים ושנינו נוכל להכנס אל העיר!"
אבא הביט באהר'לה הקטן וראה את הניצוץ בעיניו. הוא הסתכל על החומה הגבוהה ועל אהרלה חליפות. "אתה חושב שתוכל לעשות זאת, אהר'לה?", שאל והביט אל תוך עיניו הבורקות של אהרלה. "אני חושב שאני יכול, אבא", ענה אהר'לה ברצינות, "ואני מרגיש שה' יעזור לי וייתן לי כח".
מצחו של אבא התרנו והוא שאל: "אתה תיזהר מאד, אהר'לה?" אהרלה הנהן וקיווה שאבא יסכים.
"בוא אהר'לה", אמר אבא וקולו רעד קצת, "אני אעזור לך לטפס וה' ישמור אותך ויעזור לך להצליח".
אבא הושיב את אהרלה על כתפיו ונעמד ליד החומה. אהרלה נעמד על הכתפיים של אבא, הרים את ידיו גבוה והכניס אותן בחריצים שבין אבני החומה. הוא משך את רגליו למעלה ואז תפס בעוד חריץ בין האבנים והתקדם יותר. אבא ליווה אותו במבטו מלמטה ושפתיו לחשו פרקי תהילים. הוא ראה איך אהר'לה מתקדם ומתקדם ומגיע עד החלון הקטן שבקיר המגדל. אהרלה מתח את גופו ונצמד אל החלון. הוא משך את עצמו פנימה אל תוך המגדל.
חשוך מאד היה במגדל. רק כמה לפידים שהיו קבועים בקירות האירו את פנים המגדל. אהרלה גרר שולחן קטן, טיפס עליו, הוריד בעדינות את אחד הלפידים מן הקיר וירד בזהירות אל הרצפה. היה קצת מפחיד במגדל החשוך, אבל אהרלה זכר את אבא הטוב שמחכה שם למטה בחוץ ואינו יכול להכנס אל העיר בגלל השערים הנעולים. הוא זכר גם את רייזלה הקטנה שמחכה בבית, והמראה של אבא ורייזלה בדמיונו, נתן לו כוח. הוא הרגיש שהוא מוכרח לעזור להם. הוא מוכרח.
אהרלה אחז היטב בנר שבידו וירד במדרגות המסתובבות למטה, בזהירות רבה.
הוא הגיע עד לקומת הכניסה של המגדל וחיפש את המפתח. הוא ראה אותו תלוי על הקיר. אהרלה נעמד על קצה המדרגה הקרובה אל המפתח, מתי את גופו ככל שיכל והושיט את ידו לקחת את המפתח. פלגי זיעה נצצו במצחו. עוד קצת, עוד קצת! ידיו הקטנות רעדו כשהרגיש לפתע את המגע הקר של מפתח הנחושת הגדול. הוא אחז אותו בידו בכל הכוח והורידו מן הקיר. איפה החור של המנעול? הנה הוא. צריך לטפס קצת על השער הגבוה. האם הוא יצליח? הוא ניסה לטפס על השער והחליק למטה. על השער החלקלק היה קשה יותר לטפס. אבל אהרלה נאבק ולא ויתר. הוא ראה קישוטים בולטים על השער ותפס בהם בחוזקה בשתי ידיו. כך הוא הצליח להגיע אל חור המנעול.
בכוחותיו אחרונים הוא דחף קדימה את שני השערים הגדולים. קול חריקה נשמע אך השערים כמעט לא זזו. 'עוד קצת… רק עוד קצת…'. הוא נשם עמוק ודחף שוב, בכל כוחו והנה, אל מול עיניו החלו השערים הגדולים לנוע.
אהרל'ה לא האמין למראה עינו. דלתות הנחושת הענקיות נעו על צירי לאט לאט בקול חריקה רמה. לאהר'לה החריקה הזאת נשמעה כמו מנגינת ניצחון. הוא בהה באי אמון בשמיים שנגלו לעיניו לאט לאט. הירח חייך אליו מלמעלה, ואז – הוא ראה את אבא. אהר'לה חייך חיוך מאושר ורצה לצעוק: "אבא! הצלחתי! אתה מאמין? אפשר להכנס, השער פתוח!!" אך במקום לדבר הוא פרץ בבכי. כל המאמץ והחרדה והרצון החזק פרצו ממנו אל תוך בכי משחרר של שמחה וניצחון. בלי שהרגיש החלו רגליו הקטנות לשעוט אל עבר דמותו האהובה של אבא. גם עיניו של אבא היו רטובות. הוא נפל היישר אל בין זרועותיו החמות. אבא חיבק את אהרלה והרים אותו גבוה באוויר.
אהרלה נשם את האוויר הצח והשעין את ראשו על כתפו של אבא. הוא כבר ראה מול עיניו את אמא מקבלת את פניהם בשמחה כשישובו הביתה עוד מעט. אולי אפילו רייז'לה תחייך חיוך קטן מתוך שנתה.
הוא עצם את עיניו ונשם עמוק. תחושה עמוקה ונפלאה מלאה את ליבו, כאילו בלע סוכריה מתוקה.
הוא הצליח. אהרלה הקטן פתח לאבא את השער. הוא הביט שוב אל עבר השמיים שהחלו להתמלא כוכבים נוצצים וחייך. "תודה שעזרת לי", לחש באושר. הוא הניח את ראשו שוב על כתפו של אבא והניח לעיניו להעצם. אבא החל לפסוע בפסיעות מהירות ואהר'לה הישן כמעט לגמרי הצליח לחשוב רק על דבר אחד: הנה הם חוזרים הביתה… החלומות שבאו לבקר את שנתו הרגועה היו חלומות מתוקים של ניצחון.

הזכויות לסיפור הזה לא שמורות לי (למרות שהכתיבה שלו מקורית שלי). זה מבוסס על משל ידוע ואם בא לכם אתם יכולים לשתף אותו איך שאתם רוצים ועם מי שבא לכם.