להיות חזקה – פרק ראשון: ציורים

סתיו החל למלא את האוויר, מעיף את רוחותיו לכל עבר, מטיח אותן בעצים שלא מסכימים לזוז ממקומם, מקובעים. אם רק היו מרפים לרגע, נותנים לרוח לסחוף אותם למקומות חדשים… אבל הם לא מסכימים לזוז, הם לא רוצים להיפתח לחוויות. יש כאלו שאומרים שזה טוב, שהם יציבים, מחוברים לשורשים. אני חושבת שהם סתם סגורים, מונעים מעצמם כל רעיון חדש שהרוח מביאה איתה. לפעמים הרוח מצליחה לסחוף כמה עלים, אבל הם מעטים לעומת העצים הגדולים והחזקים, הם אלו ששולטים לצערי. ואני, אני עלה שנבל בסתיו, נפלתי בשלכת ועכשיו אני מוכנה לצאת לחוויה שמגיעה לי. העצים יישארו שם, בעיה שלהם, שיישארו מקובעים.

זה היה היום הראשון של כיתה ז'. בית ספר חדש, אנשים חדשים, מורים חדשים, הכל חדש. אתם מכירים את זה שאתם הולכים וזה מרגיש כאילו כולם מסכלים עליכם וישר יודעים הכל, כאילו הם רואים בדיוק מה שאתם מנסים להסתיר. ככה הרגשתי כשעברתי בין המסדרונות של בניין חט"ב. הלכתי במהירות לכיתה שלי, כדי שאף אחד לא יוכל להסתכל עליי יותר מידי זמן. המסדרונות היו מלאים בציורים של מגמת אומנות, חלק יפים, חלק יבשים. אהבתי לצייר, זו הייתה הדרך שלי לברוח מהעולם שסביבי, זה והמוזיקה שלי. יש לי מגירה עם ציורים שלי מאז הפעם הראשונה שציירתי. הציור הראשון שלי הוא בסך הכל קשקוש, אין באמת מה לראות, אבל ההורים שלי תמיד אומרים שזה 'אומנות מודרנית', אני כמובן מגלגלת עיניים. קשקושים זה לא אומנות, לא משנה איך תקשקשו את זה.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי בשולחן הכי אחורי, הכי ימני. זה היה שולחן ליחיד, ככה שאני לא צריכה לדאוג שמישהו ישב לידי. כרגע היו רק שלושה ילדים בכיתה, שתי בנות ישבו בקדמת הכיתה אחת ליד השנייה וצחקקו להן, ואחד שישב שני שולחנות לפניי, גם לבד. בטח גם הוא מתבודד.
שלפתי מחברת גדולה שמלאה בדפים חלקים והתחלתי לצייר. ציירתי אישה עירומה מחבקת את עצמה תוך שהיא נשרפת כשהעשן שיוצא ממנה מלא בצורות וצבעים. ניסיתי לסמל את הקשר בין כאב לאומנות, והעירום מסמל את העובדה שהאומנות שלנו חושפת את הנפש שלנו. אנשים בדרך כלל לא מבינים למה ילדה בכיתה ז' מציירת עירום, אבל זו אומנות, אין מה לעשות.
"היי, מה את מציירת?"
סגרתי את המחברת בחבטה, מקווה שהיא לא ראתה שם דבר. היא לא הייתה בכיתה קודם לכן, היא בטח נכנסה בזמן שציירתי. היה לה שיער אדום צבוע, אסוף לקוקיות והיא הייתה לבושה בחולצה לבנה עם ז'קט עור שחור וג'ינס. היה לה מראה חמוד-קשוח שמקשה להבין לאיזה כיוון היא נוטה יותר.
"זה אישי."
אמרתי בקצרה, מנסה לנפנף אותה בעדינות, אבל זה לא עזר.
"גם אני אוהבת לצייר, רק שאף אחד לא מבין את הציורים שלי. לרוב אני מנסה לסמל את המעמד הנשי בחברה ואת היחס הלא הוגן שהנשים מקבלות, אבל יש גם עוד דברים שאני מציירת."
אהבתי את הרעיון, גם אני הייתי בשלב של ציורים פמיניסטים. למרות שזה נראה כאילו נוכל להיות חברות טובות, פשוט לא הייתי מסוגלת, אני לא אוהבת להתחבר עם אנשים.
"נשמע נחמד."
הבטתי בה במבט שאני מכנה 'אוקי, אז… ביי'. לפעמים אני שונאת את עצמי, את זה שאני לא מסוגלת לדבר עם אנשים. אולי בכל זאת אנסה, היא כנראה תהיה הבן-אדם היחיד פה שאני אצליח להתחבר איתו.
"אני חייבת להודות,"
היא החלה לומר במבוכה כשהיא מגרדת בראשה.
"הבטתי בך מציירת כמה דקות, ראיתי את כל הציור שלך."
כנראה הייתי כל כך מרוכזת בלצייר שאפילו לא שמתי לב. ליבי החל לפעום בחוזקה, אם היא ראתה את הציור היא ראתה גם את ה…עירום. קיוויתי שלא תאמר על זה כלום, שפשוט תמשיך הלאה, אבל דברים אף פעם לא הולכים כמו שאתה רוצה.
"אהבתי את מה שהציור שלך אומר של כך שהאומנות שלנו חושפת אותנו, לי אין אומץ לצייר ציורים כל כך חזקים. אני מפחדת מהביקורת."
היא הביטה בי בעיניים ירוקות וגדולות, המבט שלה היה אופטימי באופן מליא מעט. רציתי להודות לה, היא הבן אדם הראשון שמבין את הציורים שלי ולא רואה רק 'איכס, עירום'. פתחתי את פי כדי להגיד לה את זה, אבל הפעמון צלצל לתחילת השיעור.
"טוב, היה נחמד לדבר, ביי."
היא נופפה אליי בחביבות והלכה.