מעמד חברתי- פרק 25

-בר-:
הפרידה מהילה הייתה אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי לעשות בחיים. לא באמת היו לי מילים כדי להסביר לה את זה שאני מרגיש שזה לא הולך לשום מקום. ניסיתי לחשוב על מילים יותר עדינות, ולהשתיק לעצמי את המוח שאמר כל הזמן שרק נועה בראש שלי. אחרי השיחה עם עומר קיבלתי את האומץ ללכת ולנסות לכבוש את מה שמתחילת שנה כבר רציתי. כנראה שהייתי אפס שהדחקתי רגשות ומבטים שכנראה היו אמורים להישלח אליי, ופספסתי את ההזדמנות להיות עם מישהי שתגרום לי להיות מאושר ולא אנסה למצוא מישהי שתשכיח לי את המחשבות ממי שאני רוצה. הילה? נפגעה נורא. היא בכתה, ואני גרוע עם בנות בוכות. את הפרידות הקודמות לא אני יזמתי, זה יותר היה ביחד, היא העלתה בעיות ופתאום הבעיות נראו לי הגיוניות ונפרדנו. פה זה היה כשהיא מרגישה משהו נורא חזק ואני פשוט עוצר אותה. ניסיתי לנחם אותה, לא ידעתי בדיוק איך. הרגשתי שאני עוד רגע מתפוצץ. אני חושב שסיימתי את השיחה באני מצטער, אני כבר לא זוכר כי הייתי כל כך מעורפל. נתתי לה נשיקה בלחי וחיכיתי שהיא תעשה משהו. לא רציתי להיות הראשון שיקום ממקום המפגש של שנינו. למזלי היא קמה, והלכה באיטיות לכיוון מסוים. ישבתי שם עוד כמה דקות לפני שהחלטתי לקום וללכת לכיוון הנגדי.
לקראת הפגישה עם נועה ערכתי עם עומר עוד שיחה אחת. כבר עבר זמן מאז השיחה של שנינו. החלטתי נכון שצריך לתת לזה עוד זמן, שאסור לקפוץ על הילדה שנייה וחצי אחרי השיחה עם עומר. הוא הרגיע אותי ואמר שבשביל אח שלו הוא מוכן אפילו לוותר על הרגשות שיש בו. הוא רק אמר לי שאני אדע שבהתחלה עוד יהיה לו קשה, ושכן הקשר שלהם חסר לו. הם לא דיברו כבר כמה שבועות ממה שהבנתי. אני יודע שהיה קשה לו עם זה למרות שכמעט ולא דיברנו עליה בשבועות האלה.
"מה אתה מציע לי לעשות?" שאלתי אותו.
"את מה שאתה הכי טוב בו- לדבר מהלב. אני בטוח שאתה זוכר את השיחה הקודמת שלכם. תגיע אליה, תדבר איתה, תביא איתך עוד משהו לאכול, תשבור את הקרח, ותחשוף את מה שאתה מרגיש."
"זה נשמע כל כך פשוט כשאתה אומר את זה ככה באמא שלי.." נאנחתי.
"זה לא שאני בעל ניסיון כן?" הוא צחק, "אבל זה פשוט נשמע הגיוני. עם הבחורה הזו לא צריך לעשות משחקים."
וככה עשיתי. לא ידעתי מה היא עוד אוהבת לאכול חוץ מאוכל סיני, ואת זה כבר קניתי לפגישה הקודמת, אז עצרתי וקניתי כמה סוגים של פסטות עם סלטים. אני לא יודע אם היא הבחורה לקנות לה פיצה, אולי היא חוסמת מעצמה את כל הפחמימות המיותרות האלה. לא ידעתי אם היא גם צימחונית. פסטה זה הכי בטוח. לקחתי את האוטו, נסעתי אליה בכיוון השעה שבע בערב. זה היה סתם יום, קריר יותר לעונה. לא היה בו משהו מיוחד באותו בוקר, לא החלפנו בינינו מבטים. לא היה כלום. באוטו קיבלתי טלפון מאביב. הצחיק אותי הטיימינג המדהים שיש לו. הוא הזמין אותי למפגש שיש לו עם חברים הערב, מפגש של צחוקים, כדורגל ובירה, ככה הוא הגדיר את זה. אמרתי לו שזה נשמע ממש טוב אבל שיש לי תוכניות אחרות על הראש.
"בחורות?" הוא צחק.
"בחורה מיוחדת." צחקתי. הוא צחק והתעניין, ואמרתי שאני בדרך לנועה. הוא היה נשמע מרוצה, אמר שאם משהו קורה בין שנינו הוא ממש שמח כי אני אחלה גבר, והיא מקסימה, ואיחל לי בהצלחה במה שקורה.
"אבל אל תדאג, את פגישת צחוקים, כדורגל ובירה אנחנו עוד נקיים מתישהו. מבטיח."
"סבבה אחי, תהנה," הוא צחק, "בהצלחה."
עצרתי במרחק כמה מכוניות מהבית שלה, החניתי את האוטו, לקחתי את כל האוכל וצלצלתי בפעמון הדלת שלהם. שמעתי את הקול שלה אומר רגע, ואת הצעדים הקרבים לדלת. הלב שלי התחיל לדפוק חזק פי כמה.
"בר." היא אמרה כשהיא ראתה אותי מולה. היא חייכה אליי חיוך קטן. "אתה תמיד אוהב לבוא בלי התראה מוקדמת?" היא שאלה בחיוך. היא לבשה שמלת קיץ, לא הבנתי איך לא קר לה כי בחוץ היה די קריר. היא הייתה נראית כל כך יפה. איך אני אוכל להתרכז כשהיא נראית ככה?
"אני מצטער," צחקתי, "אני יכול להיכנס?"
"בטח," היא חייכה, "סליחה." היא זזה מהדלת, פתחה אותה עוד קצת ונתנה לי להיכנס. עכשיו אני מבין למה היא בשמלת קיץ, בבית שלה היה ממש חם. נשארתי עומד בפתח הבית, כשהיא סוגרת את הדלת מאחוריי ועוברת למולי כדי להסתכל עליי.
"הבאתי אוכל כמו הפעם הקודמת. אם אין לך תוכניות אני אשמח שנדבר." אמרתי לה.
"אוקיי," היא אמרה, "רק שההורים שלי בבית. רוב הסיכויים שנדבר אצלי בחדר אבל אפשר לאכול בפינת האוכל. קח בחשבון אבל שהולכים לשאול אותך שאלות של מי אתה ומה אתה." היא צחקה.
"הגעתי מוכן." אמרתי בחיוך והלכתי אחריה לכיוון פינת האוכל.
אמא שלה הגיעה כי היא שמעה שיש ציחקוקים מכיוון המטבח. אמרתי לה שלום ולחצתי את ידיה, הצגתי את עצמי בתור ידיד של נועה. היא אמרה לנו בתיאבון, חייכה, ולפני שהיא הלכה שאלה אותי ממתי אני ונועה מדברים. אמרתי לה שאנחנו ידידים מסביבות תחילת שנה. יותר היא לא שאלה אותי המון שאלות מתקילות. היא נתנה לי ולנועה את הפרטיות שהיינו צריכים.
"אבא שלך לא פה?" שאלתי אותה כשאני אוכל מהפסטה.
"בטח עסוק בטלפונים ובעבודה," היא חייכה, "הוא פה פשוט תקוע בחדר ומתרכז."
"משם ירשת את החרשנות שלך?" צחקתי.
"הפ," היא צחקה, "לא כזו חרשנית." החיוך שלה הפנט אותי.
אחרי האוכל עלינו לכיוון החדר שלה. כבר הרגשתי לא בטוח. הייתי בטוח שאני אשלוט בעצמי, למרות שמולי תהיה מיטה ויהיה אותה, אבל ידעתי שזה יבלבל אותי. ידעתי שאני לא בטוח במילים שאני רוצה להגיד, ובמה שאני רוצה להציע. אני לא בטוח שהיא בכלל מרגישה משהו. כל מה שקורה מסביב רק מראה לי שאולי נועדנו פשוט להיות ידידים טובים, שנפגשים מידי פעם, אוכלים יחד, צוחקים, ומשם מתפזרים. לא מנהלים מערכת יחסים שקשורה גם ברגשות ומיניות. היא פתחה את דלת חדרה, החדר היה מרווח וגדול, חדר בנות טיפוסי אבל לא מצועצע מידי. חייכתי ולא הייתי בטוח איפה להתיישב. היא התיישבה בישיבה מזרחית על המיטה והציעה לי לבוא ולשבת לידה. הנהנתי אליה ובאתי לקראתה.
"אתה נראה לחוץ. הכל בסדר? אני צריכה לדאוג?" היא שאלה.
"זה שאלות שלא כל כך מתאים לשאול מישהו שאין ביניכם כל כך הרבה קשר," צחקתי, "אני צריכה לדאוג אומרים למישהו שהוא ידיד שלך. לא למישהו שהפעם האחרונה שפגשת אותו אמר לך שהוא לא רוצה לדבר איתך יותר." היא הרכינה את ראשה ונאנחה.
"תקשיב.. המצב הזה מוזר לי. אני לא באמת יודעת מה להגיד לך. אתה מופיע אצלי בבית, מתנהג כאילו הכל טוב ויפה, ולי יש מלא שאלות שאני לא מרגישה שתוכל לענות לי עליהן."
"נסי אותי." אמרתי לה.
"למה אתה פה?" היא שאלה. שתקתי. "למה אמרת לי אז שאתה לא רוצה לדבר איתי יותר ופתאום אתה מופיע? למה אתה מתעלם מקיומי במשך כל הזמן הזה, לא מחליף איתי אפילו מבט, ופתאום מגיע לכאן ומתנהג כאילו הכל בסדר? אני יכולה להמשיך לשחק את דמות המארחת הנחמדה שלא תטרוק דלת בפרצוף של בנאדם, אבל כן מגיעים לי כמה הסברים ללמה אתה פה. תודה על האוכל והכל אבל.. אני יודעת שלא באת בשביל זה."
"אני פגעתי בך?" שאלתי עם הראש מורכן.
"בסופו של דבר כן. לא קל לחיות עם זה שמישהו ממש דחה אותך.." היא אמרה והשתתקה. ראיתי אותה מסתכלת סביב בחדר עצובה. מיד ידעתי על מה היא חושבת.
"את עוד חושבת עליו?" שאלתי והסתכלתי עליה. היא הרימה את ראשי, ואז צחקה צחוק עצוב והסתכלה עליי.
"ברור שאתה יודע.." היא נאנחה.
"הוא החבר הכי טוב שלי, די הגיוני שאני אדע. חוץ מזה, אני גרמתי לשניכם לדבר."
"בסופו של דבר אני חושבת עליו כי אני מרגישה שלא סיימתי עם זה כמו שצריך. אני פשוט הלכתי. אני מתגעגעת לשיחות שלנו, כי התחברתי איתו בזמן האחרון. מצאתי אצלו כתובת לדבר על הדברים שמציקים לי, דבירם שלא קרו עם החברות הכי טובות שלי. הוא היה יותר ניטרלי מכולם. סיימתי עם זה בדרמה מטומטמת של ילדה טיפשה, זה מה שאתה רוצה לשמוע?" היא נאנחה, "בגלל זה באת? בשביל לנסות לפייס?" הנדתי את ראשי לשלילה והסתכלתי עליה, מזיזה קצוות שיער למאחוריי האוזן, דבר ששיגע אותי כי כל מה שרציתי היה לטרוף אותה בנשיקה אחת ענקית, שתחזיר לי את התחושות המדהימות מאותו לילה.
"באתי להגיד לך שיצאתי מטומטם," אמרתי ומיששתי את מצעי המיטה שלה, משחק בהם כדי להיאחז במשהו, "הרחקתי אותך ממני כי הרגשתי שזה יעזור לי לשכוח. לשכוח מזה שאני כל כך רוצה אותך," נאנחתי ובחצי עין ראיתי אותה מרימה את מבטה אליי, עוד לא העזתי להסתכל עליה. "ניסיתי להסיח את דעתי מהמחשבות על אותו ערב דרך מישהי אחרת, שהחזירה לי חלק מהתחושות השמחות של להרגיש נאהב, אבל לא השתוותה לתחשות המטורפות שהרגשתי באותו ערב. הכל בניסיון להבין שמה שהיה בין שנינו היה סטוץ חד פעמי ולא חוזר, בניסיון לא לשקוע ברגשות שהרגשתי באותו ערב."
"זה לא עזר הא?" היא שאלה. הרמתי את ראשי אליה והסתכלתי עליה, על עיניה היפות, שמסתכלות עליי דואגות. הנדתי את ראשי לשלילה לא מזיז את העיניים מעיניה. היא חייכה חיוך קטן והרכינה את ראשה.
"באתי הנה כדי לדעת מה את מרגישה," אמרתי לה כשידעתי שהגיע הרגע המתאים, "לראות אם תרצי אותי, לראות אם תרצי לנסות להתחיל משהו מאותה נקודה של רגשות שהייתה לפני יותר מחודש. באתי לפה כי החלטתי שאני רוצה להילחם, ולא לוותר, וכי אני מרגיש שבאמת נוכל ליצור משהו טוב. התאהבתי בך אז, אני כנראה עדיין." נאנחתי אחרי שהוצאתי את המשפטים האלה מהפה שלי, נרגעתי קצת. עכשיו באמת הכדור בידיים שלה, והיא מודעת לזה.
קצת אחרי שהפסקתי לדבר הרגשתי את ידה החמה מונחת על ידי. חייכתי והתחלתי ללטף עם האגודל את גב כף היד שלה.
"אני רוצה להיות הכי כנה איתך בעולם," היא אמרה לי בחיוך קטן. הנהנתי אליה וחיכיתי שתמשיך לדבר. "אני אתחיל בלומר שהפתעת אותי. לא חשבתי שזה מה שיצא מהמפגש הערב. חשבתי שתגיד לי שאתה תשמח שנהיה ידידים כי אתה מרגיש שאתה רוצה שנדבר, או משהו כזה, אבל בטח לא שתחזיר לי מחשבות מהערב של שנינו. דוגרי, חשבתי עליו הרבה, על הערב הזה. גם עכשיו הוא לא יוצא לי מהמחשבות. היה שם משהו שאני חושבת שגם אתה הרגשת, יותר חזק ממה ששנינו יכולים לשלוט בו. אבל במשך החודש ומשהו האלה למדתי לשים את המחשבות האלה על הולד, למדתי לדחוק את הסיפוק המטורף שלי ללכת ולדבר איתך, על זה או בכלל, ולנסות לבנות משהו בין שנינו. הייתי רואה אותך מסתובב בבית הספר, הייתי מרגישה משהו וגורמת לזה ללכת. בטח כשראיתי אותך עם מישהי אחרת, כבר הרגשתי שאין לי סיכוי." הנהנתי אליה וליטפתי את ידה. "וכשאתה בא עכשיו, כל מה שאני רוצה שתעשה זה שתנשק אותי, זה שתתקרב אליי שוב, ותגרום לי לחזור לתחושות של אותו הערב.." היא אמרה ושינתה את הבעת פניה.
"אבל?" שאלתי אותה עצוב, מרכין את הראש.
"אני רוצה מישהו אחר, וזה לא יהיה נכון לקחת אותך כדי להשכיח את המחשבות מהמישהו הזה. את זה אני אצטרך לעשות לבד. אני יודעת שיהיה לך קשה לדבר איתי עכשיו אחרי שפרקת הכל ואני דחיתי אותך, בדיוק כמו הפעמים שגם אותי דחו, אבל אני לא רוצה להוליך אותך שולל. אני מרגישה משהו, כן, מעולם לא הפסקתי להרגיש או לחשוב על מה שהיה, אבל יש משהו חזק יותר בכיוון אחר."
"הוא בר מזל," אמרתי לה וליטפתי את כתפה. היא חייכה והשעינה את ראשה על היד שליטפה את כתפה. "לכי אליו. אני מקווה שיגיע היום ונהיה ידידים מאוד טובים, ונשב שוב לארוחות שונות ומשונות בלי התראה אצלך או אצלי, ולא נתחמק מהמבטים אחד של השני, והכל יהיה הרבה יותר קל."