מישהו לאהוב – פרק 2

פרק 2 – הסוד הכי גדול שלי

הבטתי בשעון. בעוד שתי דקות האוטובוס אמור להגיע. הכביש היה הומה מכוניות, אבל בקושי ראיתי אוטובוסים. הרגשתי לבד. האוטובוס הגיע. נכנסתי אליו בחוסר סבלנות והגשתי לנהג את הכסף.
"מאחרת לתיכון, מה?" שאל אותי הנהג בשעשוע.
"כן.." אמרתי נבוכה ומצאתי לי מקום ישיבה מהר. לידי ישב בחור כבן עשרים, עיניו השחורות היו תקועות במסך הטלפון שלו והשער הבהיר שלו היה פרוע. כל החלקים שהיו חשופים בגופו היו מקועקעים. נענעתי בראשי. אנשים מקעקעים את עצמם והורסים לעצמם את הגוף כדי להוכיח את עצמם, כדי להיראות בחברה. גלגלתי את עיניי. כאילו שזה בכלל עוזר להם, זה רק הורס את הגוף.
הוצאתי את הטלפון שלי מן התיק והתחברתי לוואצפ. לא היו הודעות. הרגשתי מנותקת, לא שייכת. כמו בכל שנה.
"תיכון גלבוע, תחנה אחרונה." הנהג שאג, ואני מיהרתי לצאת מן האוטובוס. שני בניינים גדולים התגלו לפני. הבחנתי גם במגרש כדורגל וכדורסל ובחצר גדולה. נעמדתי מול השער הגדול של התיכון. השומר הסתכל עלי בהיסוס כמה דקות, ואז נתן לי להיכנס בלי לשאול כלום. אף אחד לא היה בחצר או בכלל בחוץ. כנראה שאני באמת מגיעה באיחור. העולם הסתחרר מולי. די, תתרכזי, לחשתי לעצמי והתחלתי לצעוד לאחד הבניינים. נכנסתי לבניין והסתכלתי סביבי. שכבת י', השכבה הכי קטנה. י'1, י'3, י'4…. הנה. י'2. דפקתי על הדלת. פתוח! קרא קול דקיק מעבר לדלת. נכנסתי אל תוך הכיתה. אישה צעירה כבת שלושים בעלת שער אדמוני ארוך שגלש מאחורי כתפיה ועיניים אפורות גדולות עמדה באמצע הכיתה, והסתכלה עלי בשאלה.
"האממ… קוראים לי אבישג. אני מצטערת על האיחור ו-" מלמלתי אבל האישה קטעה אותי.
"אני מוותרת לך בגלל שזה היום הראשון. עכשיו, את מוזמנת לשבת ליד אופק." האישה חייכה אלי והצביעה על שולחן לשניים שבצד אחד שלו ישבה נערה בת גילי בעלת עיניים כחולות ושער שחור שהגיע עד אוזניה. הנערה חייכה אלי. הנהנתי לעבר האישה והתיישבתי ליד הנערה, ששמה היה כנראה אופק.
"אז כמו שהתחלתי לומר, נעים להכיר את כולכם, ואני מקווה שתהיה לנו שנה שמחה ביותר. קוראים לי יפעת, ואני אהיה המורה שלכם למגמת פסיכולוגיה לשנה הזאת. (כן, בחרתי במגמת פסיכולוגיה.) בהצלחה לכולנו, ושתהיה שנה נהדרת לכל אחד מכם. אני בטוחה שתיהנו ותפגשו פה חברים, אבל לפני שאתם עושים את זה – הייתי רוצה לעשות משחק היכרות עם כולכם ועוד כמה דברים, כדי שנכיר." האישה, שכנראה הייתה יפעת המורה, הסבירה לכל הכיתה. גיחכתי בשקט. כאילו שאני באמת הולכת למצוא חברים.
"משחק היכרות?! מה, אנחנו ילדים בגן?! כבר עדיף ללמוד!" צעק מישהו מאחורי. מיד התחילה המולה, חלק כעסו, חלק נראו מודאגים ומפוחדים וחלק התלהבו.
"שקט! אנחנו נשחק משחק היכרות, ואתם תראו שזה בכלל לא קשור אם אתם ילדים קטנים או נערים בי'. ועכשיו, כל זוג דוחף את השולחן שלו הכי אחורה שהוא יכול, כדי שנוכל ליצור פה מעגל." הורתה יפעת. משכתי בכתפיי ואני ואופק דחפנו את השולחן הכי אחורה שיכולנו. כולם עשו אותו הדבר, ופתאום חצי מן הכיתה הייתה חשופה, ריקה מן שולחנות או דברים אחרים. התיישבנו כולנו במעגל, נוגה התיישבה לידי. היא חייכה אלי בעידוד.
"אל תדאגי, אני מכירה כבר את יפעת, היא חברה טובה של אמא שלי – והיא דווקא די נחמדה. יהיה בסדר." היא לחשה לי. משכתי שוב בכתפיי. אופק נראתה נחמדה, אבל הלב שלי היה חסום. אי אפשר להיכנס ולא לצאת.
"אז ככה. איך משחק ההיכרות שלנו עובד? אני אסביר לכם. כל אחד מקבל שני פתקים קטנים ועט. כל תלמיד צריך לכתוב את שני הדברים שהכי עושים אותו למיוחד, בעילום שם, ואז להכניס את הפתקים לקופסה הזאת," אמרה יפעת והצביעה על קופסה שחורה שהיא הביאה משום מקום פתאום. אוי לא. ידעתי מה אני צריכה לכתוב, וידעתי שאין לי גם ברירה. לקחתי עט ושני פתקים והתחלתי לרשום. אחרי שכולם סיימו לרשום, יפעת שקשקה את הקופסה ונערה אותה.
"עכשיו, כל פעם אני אפתח פתק אחד, וכל מי שחושב שהוא יודע מי כתב את הפתק יכול לנסות לנחש. בסוף, אם אף אחד לא מצליח לנחש, התלמיד שכתב את הפתק מצביע כשאני שואלת מי כתב את הפתק וככה אנחנו לומדים משהו על אותו התלמיד. מובן?" שאלה יפעת בקול סמכותי. כולם הנהנו. מה זה פה, פלוגה? מישהו צחקק בשקט, אבל אף אחד לא שם לב אליו. רב התלמידים נראו מודאגים, או סקרניים לשמוע מה יצא בפתקים. אני החוורתי. ומה אם יגלו?
יפעת הוציאה פתק אחד מן הקופסה. היא פתחה אותו והקריאה.
"אח שלי הוא נכה צה"ל, ואמא שלי בוכה כל היום בגללו. אבא שלי לא מסכים לדבר על העניין הזה, הוא מסוגר ומתקיף תמיד." יפעת הקריאה. מבטי סקר את כל התלמידים. למי שייך הפתק? ניסיתי לגלות מה מסתתר מאחורי פרצופם של התלמידים. ורק אז הבנתי שהמשחק היכרות הזה לא נועד רק כדי להכיר אחד את השני, הרי הוא גם קשור לפסיכולוגיה – שזה המגמה שאני נמצאת בה! חייכתי. יפעת חכמה, רשמתי לעצמי.
אחת התלמידות הצביעה על אחד התלמידים ושאלה אם זה הוא. התלמיד נענע בראשו.
"אולי את?" שאל אחד התלמידים את אופק. אופק נענעה בראשה. יפעת חייכה.
סקרתי שוב את כל התלמידים. כולם נראו מבולבלים, סקרניים. רק תלמידה אחת, שגופה היה רפוי ועיניה שדרו עצב ומבוכה, לא נראתה סקרנית. היא נראתה עצובה, נבוכה.
"זאת את." אמרתי בביטחון והצבעתי על התלמידה שראיתי. התלמידה הנהנה, מופתעת. יפעת חייכה.
"כל הכבוד." היא שבחה אותי. כל התלמידים התלחשו, ואני חייכתי בסיפוק. אופק טפחה לי על השכם. הרגשתי גאונה.
הרגשתי כל כך בעננים, כל כך מתאימה למגמת הפסיכולוגיה, שבכלל לא ראיתי שיפעת פותחת עוד פתק. רק כשהיא הקריאה את הפתק הסתכלתי עליה. והפעם לא בשמחה. אלא חיוורת והמומה.
"אבא שלי בורח כל שנה מאנשים שלא ממש אוהבים אותו, ואני עוברת כל שנה שכונה חדשה, חיים חדשים." יפעת הקריאה. השתררה דממה.
הסוד הכי גדול שלי התגלה.