רוזה – חלק ב'

בס"ד

התחלתי לרוץ בפראות אל עבר הנהר. הוא היה ממוקם בקרבת מקום לקיבוץ. רק שלושה קילומטרים, זה כל מה שהפריד ביני לבין המוות.
רצתי כמו משוגע. לא הבטתי לשום כיוון. הרוח הכתה בפני בגסות, כמו השוטרים ההם שהכו את אבי התשוש במחנה עד שיצאה נשמתו בקריאת שמע ישראל, אותה התאמצתי לשכוח.
ריח המים דגדג באפי. ידעתי שאני קרוב. דחפתי את עצמי קדימה בכוחותי האחרונים, ואז, ליד הנהר, ראיתי את דנה.
היא ישבה שם והביטה בגלים השקטים, וכשראתה אותי ואת מעשי קמה על רגליה במהירות והחלה לשעוט לעברי.
"אתה לא עושה את זה, אביב!" היא צרחה. מעולם לא שמעתי אותה צורחת. היא רצה ישר לעברי ונכנסה אחרי אל תוך המים, מתקרבת לעברי, אל המים ההולכים ונהיים עמוקים יותר.
היא תפסה בי בפראות וגררה אותי החוצה, מושיבה אותי על החוף הרטוב. הרגשתי חוסר אונים וחולשה מטורפת. 'גם למות לא נותנים לי', זה כל מה שעבר לי בראש. איבדתי את הכוח להלחם. נשכבתי על החוף ופרצתי בבכי תמרורים.
לא היה אכפת לי כבר שהיא רואה אותי בוכה. גם לא עניין אותי ששרוולי מקופלים והיא מתבוננת מספרים שעל ידי במבט…לא יודע איך להגדיר אותו.
לא עניין אותי דבר בעולם. כלום ממש כלום.
אבל אז גם היא החלה לבכות. בכי חנוק שהלך והתגבר מרגע לרגע.
פתאום, לאחר שאיבדתי כל תחושה ורגש, חשתי רחמים עצומים המציפים אותי. נגעתי בידה במבוכה. לא ידעתי מה לומר. רק רציתי שיהיה לה טוב ושהיא לא תזכה את הבכי הכואב הזה. הלב שלי עמד לפקוע מרוב כאב.
היא הרימה את עיניה מהגלים והביטה ישר בעיני. בגדיה ושערה היו רטובים, כמו פניה ועיניה האדומות.
"אביב, אתה…אתה כל מה שיש לי…מה שעוד נשאר…" לחשה בשפתיים רוטטות, "אני מסתכלת עליך כל הזמן, מהיום הראשון שבאת לקיבוץ…"
הייתי המום. "מדוע לא פנית אלי?"
"התביישתי…חשבתי שתכעס…כולם פה שונאים אותי. הם שונאים את השם שהיה לי פעם. הם שונאים את המספר שיש לי על היד…"
גל של זעזוע חלף בי. לאט לאט הסטתי את ראשי ימינה, נתקל בפעם הראשונה מאז הגעתי לקיבוץ אדניות, עוד מספר שחרוט על זרוע, בדומה לשלי. לא ידעתי מה לומר. הרגשתי כל כך מוזר. שנינו שתקנו. משום מה זה לא הפריע לאף אחד משנינו. כי אהבה לא זקוקה למילים.
"ראיתי אותך רץ אל הנהר…", היא אמרה בשקט ונגעה בעדינות בידי.
הנהנתי מבלי משים ושתקתי.
"אתה יודע כמה פעמים כבר רצתי אל הנהר הזה, כי לא יכולתי יותר?"
"ולמה…ולמה לא עשית את זה?", שאלתי.
"כי חשבתי עליך…", היא ענתה והביטה עמוק בעיני, "הגורל שלנו משותף, אני יודעת את זה. אנחנו צריכים להיות ביחד. לא רציתי להרוס לך את החיים רק מפני שלי נמאס מהם".
הבטתי בה נדהם. היא התכוונה לכל מילה.
"בת כמה את?", שאלתי.
"אני בת שמונה עשרה וחצי", היא ענתה, "כמוך…"
"איך את יודעת???"
"התגנבתי ערב אחד, כשהייתי בת שתים עשרה, למשרד הראשי של הקיבוץ, ובדקתי את זה".
"אה", אמרתי.
"בוא", היא אמרה, "יש שדה אחד שאני אוהבת. הוא לא רחוק. בוא נלך לשם, בסדר?"
הלכנו לשם.
שם היו המוני פרחים יפהפיים. פה יש רק עפר ואבנים. אז הייתי לבוש מדי צבא חדשים, אמנם קצת רטובים. היום אני לבוש מדי צבא קרועים ומלוכלכים.
אז היו לי דמעות בעיניים. היום גם. אז לא היה לי דם על הפנים. היום יש.
אינני יודע בשביל מי נשארתי בחיים עד עכשיו. מהרגע שהיא הלכה, לא נותר לי דבר בעולם. הייתי מת מהלך. לא עניין אותי אם עכשיו שלום בארץ או מלחמה. מה שאמרו לי לעשות, עשיתי. ממש חייל טוב.
אורי, לידי, השתעל והחל לירוק דם. ננערתי מן הזכרונות ופניתי לעברו. רציתי לעזור לו איכשהו, למרות שידעתי ששעותיו ספורות.
"אביב…הוא נאנק…דווקא אתה…מכולם, דווקא אתה…"
"על מה אתה מדבר?", השבתי לו באנחת כאב.
"יש לי ווידוי", פלט אורי והחל להתייפח בקול, "זה קשור אליך…אני מצטער…הייתי רשע…"
"מה אתה מקשקש שם?", תמהתי, בעודי נאבק בגופי הפצוע המסרב לזוז ומנסה לחבוש את פצעיו של החייל הגוסס בעזרת פיסת בד שהייתה פעם ירוקה, אותה קרעתי משרוולי.
"אתה לא מבין…תקשיב עד הסוף…אתה זוכר שהיית הולך לאישה ההיא, הרוסיה?"
גבי התקשח באחת וידי נקמצו מבלי משים. רעמי תותחים נשמעו. התכופפנו שנינו למרות שממילא לא היה לנו סיכוי לשרוד. היינו גמורים.
"קינאתי בך…לא יכולתי לסבול את זה…אני וחברה שלי רקמנו תוכנית איך להעיף אותך מהבית של האישה ההיא, שפינקה אותך והתייחסה אליך כאילו היית בנה…"
"מה…מה עשיתם?…", קרקרתי בכאב צורב שהלך והתגבר.
"פנינו למשרד הקיבוץ ודרשנו מהם שיוציאו את האישה ההיא מיידית מהקיבוץ ויעבירו אותה לקיבוץ אחר, ולא – נפרסם בכל הארץ כמה דברים על הקיבוץ, שממש לא התחשק להם שאנשים ידעו. דברים שהתוודענו אליהם במקרה והם שימשו כקלף המיקוח שלנו.
ההנהלה נבהלה ועוד באותו הלילה, ללא שמץ של עדינות או רגשנות, דרשו מהאישה לקום ולעזוב, עם מעט החפצים שהיו עימה. הם נתנו לה כמה שעות להתארגן ואז פשוט הובילו אותה אל עגלת הקיבוץ, שהייתה כבר רתומה לסוסים, מוכנה לקחתה אל קיבוץ אחר, הממוקם בקצה השני של הארץ…"
"היא כמובן ניסתה להתנגד, אך ההנהלה גייסה כמה שוטרים גברתנים שרק איימו עליה מילולית ודרשו ממנה להכנס אל העגלה, ולא היא תושלך לכלא. לא היה צריך יותר מזה. ברגליים רועדות היא עלתה על העגלה. כשהסוסים החלו לדהור, היא פרצה בזעקות בשפה האוקראינית, תוך שהיא מתייפחת בקול. השם שלך, אביב, הוזכר בהן פעמים רבות. החברה שלי, כינרת, שהייתה אוקראינית במוצאה הסבירה לי בקלילות ובחצי חיוך שהאשה צועקת: "תגידו לו שאני אוהבת אותו ותמיד אוהב אותו. לא ברחתי ולא נעלמתי לו. תגידו לו שהוא היה ועדיין כל עולמי!"
"שנינו גיחכנו ברשעות, וחזרנו הביתה לישון. למחרת כינרת התייצבה בבית הריק של האישה בידיעה שתבוא כמו כל יום בשעה היעודה. כשהגעת היא ביימה את ההצגה שתכננו. רצינו לרסק אותך ולשבור לך את הלב. היינו חסרי רגשות. חשבנו רק על עצמנו…", הוא פרץ בבכי מרוסק אך חלוש. לאט לאט הוא הלך וגווע מול עיני הקמות.
"אני הולך עכשיו אל אלוקים, זה שתמיד זלזלתי בו וכפרתי בקיומו. עכשיו אני כל כך קרוב אליו שאיני מרגיש צורך לשקר את עצמי. ואני יודע שאני הולך לקבל על הראש על הרשעות שבה התנהגתי כלפיך. אני שמח על כל כאב שיבוא עלי, כי כך אולי אוכל לכפר על התנהגותי הבזויה לבחור יהודי ניצול שואה וערירי, שמעולם לא הזיק לי ולא פגע בזבוב…", הוא השתעל ונחנק. ניסיתי לעזור לו בידי הפצועה.
"עזוב, זה כבר לא משנה", הוא לחש בכאב, "אני הולך עכשיו. אבל אתה תישאר. אתה חייב. תלך לפגוש את האישה ההיא. היא בקיבוץ תלמים, זה בדרום. תברר. תלך אליה. היא אוהבת אותך ותמיד אהבה אותך. ותבקש ממך סליחה בשמי…"
בהיתי בו הולך ונעלם אל מול עיני החלולות. עיניו היו עצומות והוא נאבק במשהו. אני יודע במה. ואז פקח אותן ולחש: "היית פעם דוס…אני הולך עכשיו…לימדו אותך בטח לומר "שמע ישראל"…"
הוא הסיט את מבטו בבושה. גם אני הסטתי את מבטי. התביישתי מעצמי. אני ישראלי חדש, ישראלי גאה, ועומד לומר "שמע ישראל" – המילים שהיו טאבו בקיבוץ, המילים בהם נפרדו מהעולם אבי, אימי ואחותי הקטנה, עליהם השלום, שהיו כל כך גלותיים…"
אל תתבייש", עודד אותי אורי בקול ניחר, "לעולם אל תתבייש ביהדותך. היה יהודי גאה…"
אלמלא המצב והסיטואציה הקשה, הייתי מגחך לעצמי במרירות. בדיוק המילים של אמי עליה השלום לפני הירצחה…בדיוק אורי האתאיסט אומר אותן…
כל אחד הביט לכיוון אחר, שעה שהתחלתי לומר בשקט, ברהיטות, את מילות הפסוק הנצחי, כאילו לא קברתי אותו בתהום הנשיה לפני שמונה שנים.
"ה' אחד…", אמר אורי ועצם את עיניו.
ידעתי שאני חייב לשרוד. חייב להשאר. יש לי מקום ללכת אליו, בעולם הקר והמתנכר שסביבי.
עצמתי את עיני ונתתי לדמעות לזרום בחופשיות, כשארבעה מילים מחלחלות באיטיות אל תודעתי, מרוות את נפשי הצמאה, הפצועה.
היא כן אהבה אותי.

כל הזכויות שמורות.