דמדומי האופל: עלייתו של ג'ק אורסון פרק 1

"שמי הוא ג'ק אורסון, אני בן 17, לומד בבית ספר לילדים כישרוניים." פתחתי את דבריי בדברים פשוטים, דברים שקל לי לומר על עצמי, טיפת זיעה נטפה ממצחי עד למורד סנטרי.
"אימי השאירה אותי פה, היא אמרה לי שאני כמוהם. אבל אני לא כמוהם." התחלתי להתנשף, ידיי רעדו ועיניי רצו לחזור לישון, יכולתי להישבע שיש לי שקים מתחת לעיניים- כבר הרגשתי אותם.
"אני ראיתי אותם, ראיתי את הילדים הכישרוניים, אני לא כזה. אני נורמאלי." לחשתי ושקט שרר מסביב, "אני נורמאלי, אני נורמאלי." חזרתי על דברי, בקול חלוש כמעט ואי אפשר לשמוע אותו.
"ג'ק?" שמעתי את קולו של חברי הטוב ביותר מייק.
"אני פה!" קראתי לו, הוא צעד לעברי. גם לו היו שקים בעיניים, שחורים אפרפרים, עורו היה חיוור ושיערותיו היו מבולגנות בצבע חום כהה, דמוי שחור. הוא לבש חולצת טריקו אפורה ומכנסיו היו ארוכים וכחלחלים בצבע דהוי. "זה שוב קורה לך?" שאל, הנהנתי.
"אני לא יודע מה אני עושה פה, אני.. אני לא כמוך." הצבעתי עליו עם ראשי, הוא לקח את זה אישית.
"אתה לא סתם כאן, לכל אחד יש את הזמן שלו. בסוף גם אתה תהיה כמונו." הוא הביט על כל החלל של האולם, התיישבתי בכניסה שלו, איפה שאימי הותירה אותי.
"ועכשיו.. בוא תחזור לחדר." הוא פיהק בין המילים, הוא קם על רגליו, מתנדנד מעט. הוא עזר לי לקום והלכנו לחדר בחזרה, המסדרון בו עברנו לא היה כזה גדול כמו היכל הכניסה, יצאנו מהמסדרון היישר אל הבקתות של כל אחד. נכנסנו אל הבקתה שלנו ונזרקנו כל אחד על המיטה, מייק נרדם בשנייה. ואני קצת חשבתי על הדברים.

דמדומי האופל: עלייתו של ג'ק אורסון
ספר I
פרק 1: היכל האימונים
התהלכנו במסדרון שהוביל אל היכל הכניסה, אני ומייק לא דיברנו יותר מדיי על אירועי אמש. אנחנו אף פעם לא מדברים על אותם רגעים. היכל הכניסה היה נראה טוב בהרבה מאשר בלילה, האור שהשמש הקרינה עליו גרם לתחושה טובה, ההיכל היה מלא בתמונות של תלמידים שלמדו פה וסיימו בהצטיינות, מעל כל התמונות היה כתוב שלט גדול ובולט, עם אותיות עשויות עץ אלון לבן; 'ברוכים הבאים לפנימיית האופל.' הפעם הראשונה שראיתי את אותו שלט הייתה באותו יום שאימי נטשה אותי. תלמידים התהלכו סביב חלקם שוחחו וחלקם למדו, חלקם הגדול התקדם אל היכל האימונים שם התלמידים מתאמנים ונאבקים זה בזה למען שיפור כוח הסיבולת שלהם ויצר המלחמה שבהם.
"המורה מוסקוביץ' קבע איתנו שיעור בהיכל האימונים בשעה שתיים עשרה, השעה עכשיו אחד עשרה וחצי יש לנו חצי שעה עד שניפגש בהיכל האימונים עם כולם. מה אתה רוצה לעשות?" התבוננתי ברוב התלמידים שהולכים להיכל האימונים, זה משך אותי להצטרף אליהם.
"בוא נלך להיכל האימונים, להתבונן בכמה קרבות." פצחתי מפי מבלי שהיה לי כל שליטה על מילותיי. מייק החמיץ פנים ואמר "מי אתה ומה עשית לחבר שלי." הוא ידע ששנאתי את היכל האימונים, וגם אני יודע שאני שונא את היכל האימונים, אבל משהו אמר לי ללכת לשם.
"תירגע קצת מייק. גם ככה אנחנו אמורים להיות שם עוד חצי שעה אז בוא פשוט נלך לשם עכשיו." הצעתי, הוא הרים גבה אחת לכמה שניות והחזיר אותה למקום. ושנינו הלכנו לכיוון היכל האימונים.

כשהגענו לשם ניצבו מולנו ארבעה דלתות, דלת אחת הייתה בצבע אדום בהיר עם גוונים של צהוב היא הייתה מעץ אורן קשיח, הידית הייתה זהובה כמו צבע השמש, היא נצנצה, דלת שנייה הייתה בצבע חום בהיר גם היא הייתה עשויה מעץ אלון, הידית שלה הייתה בצבע אפרפר. דלת שלישית הייתה בצבע כחול חזק וידית בצבע אפור כהה מאוד והדלת האחרונה הייתה ירקרקה עם ידית לבנבנה. החזרתי את מבטי לצד, איפה שמייק היה אמור להיות, וכמה מפתיע הוא לא שם, הסתכלתי סביב והתחלתי להילחץ. לא הייתי באזור הזה אף פעם, צעדתי בחזרה ופתאום הוא נתקע בי,נהדפתי לאחור וחטפתי מכה קטנטנה, פרצופה של אימי היה מחובר לגופו של מייק, נרתעתי לאחור ונענעתי את ראשי פעמיים במהירות ומייק הופיע בחזרה. הוא היה לבוש בחולצה כחלחלה בצבע בהיר מאוד, וג'ינס שחרחר. השקיות כמעט ונעלמו לו ושיערו היה פחות מבולגן מבדרך כלל. הוא החזיק בידו עלון על היכל האימונים ואמר "ידעת שכל דלת מייצגת משהו אחר?" נדתי בראשי, הוא דיי התעלם מזה שנתקענו אחד בשני אבל אותי עניין רק על אימי. "אף פעם לא הייתי פה, איך אתה חושב שידעתי את זה?" הוא פלט נחירה.
"כל דלת מייצג עונה אחרת בשנה, הדלת האדומה.." הוא אמר והצביע עליה "היא של עונת הקיץ,"
"והדלת החומה היא של עונת הסתיו" הוא הצביע הפעם על הדלת החומה, "והכחולה, של החורף" ואני הוספתי לבסוף "והירוקה של האביב." הוא הנהן וחייכתי אליו,
"הכוחות של כל מי שבפנימייה שלנו ואפילו מי שלא, מאופיינות לפי ארבעת העונות. כתוב כאן.. בוא נראה.." הוא סינן את שתי המילים האחרונות .."כאשר תתקרב אל הדלת שהיא לא מהעונה שלך הכוח שלך יחסום את עצמך מלגעת בדלת, ולא תוכל לפתוח אותה. וכאשר תתקרב אל הדלת הנכונה היא תיפתח ותיכנס אל היכל האימונים של העונה המתאימה." קול שונה לגמרי מהקול של מייק ענה במקומו, הבטנו לאחור, "מר מוסקוביץ' " אמר מייק, חצי שואל חצי אומר.
שיערותיו של מוסקוביץ' היו דלילות בצבע אפרפר, הוא לבש ז'קט אפור שמתאים לצבע שערותיו וג'ינס שחור ארוך שמגיע עד לנעליו השחורות, עיניו היו בצבע שחור ושפתיו היה דקיקות.
מה שאומר שאם אני אעבור דלת, דלת, אני אצליח לגלות פרט קטן על כוחי ולהתאמן שם עד שאני אצליח לשחרר אותו. "תכנסו כל אחד לדלת של הכוח שלו, הכיתה תצטרף בהמשך." הוא אמר והסתובב לעבר המסדרון.
"מה אתה חושב שזה אומר 'שהכוח יחסום אותי מלפתוח את הדלת'?" שאל מייק בהתעניינות. "אני לא יודע, בוא ננסה." הצעתי, הוא הנהן וצעדנו ביחד בזהירות, האזור הזה של הדלתות היה ריק מאדם, והמסדרון היה מלא אנשים משהו קצת לא הגיוני אני יודע. אבל הפנימייה הזו מכושפת, אז שום דבר בעיקרון לא הגיוני.
"על החיים ועל המוות." אמר מייק והעביר את היד שלו לכיוון הידית של דלת החורף, ממש סנטימטרים ספורים מהידית נוצר מן אנגריה צהבהבה- זהובה נוצרה והדפה את מייק שני מטר משם, הוא החליק על גבו הוא קם על רגליו לאחר דקה בערך ואמר
"זה הולך להיות כיף."