ילד שלי.

-מכתב מאימא לבן שלה-

ילד שלי,
תראה איך כבר עברו חמש שנים.
מרגישה כאילו רק אתמול חזרת הביתה
וביקשת שאכין לך קציצות ואורז בדיוק כמו שאתה אוהב.
חייל שלי,
איזה ילד היית,
ילד פה,חייכן,עם לב שיש לו מקום להכיל את כל העולם.
וכמה…כמה חיכיתי שתגיע. עשר שנים ילד שלי.
חצי ממה שלקח לי לאבד אותך.
היית האוצר שלי,יונתן. הדבר היקר לי מכל.
ואיך איך קטפו אותך ממני,רק בן עשרים.
רק ילד.

אתה יודע? אף פעם לא סיפרתי לך..כשזכיתי לשמוע את ההודעה שסוף סוף נקלטתי,שאני סוף סוף בהריון קיוויתי שזאת תהיה בת,רציתי בת,ילדה שאוכל לעשות לה קוקיות ולקנות לה שמלות ורדרדות.
ובמקום בת.. קיבלתי אותך,אחרי תשעה חודשים ושבועיים הבאתי אותך לעולם יונתן שלי,וכשאמרו לי שזה בן,הלב שלי ושל אבא שלך התמלא בשמחה עצומה,בהתרגשות. ובמקום בת קיבלתי את הבן שלי,את החבר הכי טוב שלי,הבן הכי אוהב,הכי מפנק. פשוט אוצר.

כשהגעת לגיל שמונה עשרה,ביקשתי שלא תתגייס לקרבי,ביקשתי שתלך לקריה,פה,ליד הבית,ליד אימא שלך,שתוכל תמיד לדאוג לך.
אבל אתה, מורעל היית… מגיל קטן כבר,לא הסכמת.
תמיד היית אומר לי "אימא אני,רק קרבי!"
ואיך אני הייתי גאה בילד שלי!
החייל הכי טוב במחלקה,עם הכי הרבה מוטיבציה,עם הכי הרבה כח,החייל הכי מוצלח.

ונתתי לך, בירכתי אותך. הייתי איתך לאורך כל הדרך.
התפללתי,התפללתי לי שישמרו לי על הילד שלי.
שמלאכים ילוו אותו. ובסוף…מלאכים באמת ליוו אותך,לקחו אותך איתם באותה מלחמה.

היום,היום הזה שדפקו לנו בדלת…
זה יום שלא אוכל לשכוח.
רק מהדפיקות עצמם ידעתי שמלאך המוות ביקר את הילד שלי. עוד לפני שאבא פתח את הדלת..

יונתן שלי. איך אימא יכולה להתגבר על כאב כזה? על לאבד ילד שהיה כל עולמה? איך?

אתה יודע, אבא תמיד אמר שאתה לא ילד,שאתה מלאך..עם הפנים האלה שלך,המוארות..
כנראה שהגעת במיוחד אלינו, רק לביקור.
כל הזמן היית אומר לי "אימא תודה על הכל,תודה לך" אבל אני..אני לא הספקתי להודות לך על זה עשרים שנים של שמחה. של אהבה. של אושר.
אז יונתן שלי,תודה לך.

כל אהבתי ילד שלי, תשמור עלינו מלמעלה.