הכל בגלל שפגשתי אותך פרק 2

"אני לא מבינה למה אני פה, זה משגע אותי."אמרתי בכעס, אני לא אוהבת להיות חסרת תשובות, במיוחד לא במצב כזה, עולות בראשי מחשבות שלא תיארתי בכל 20 שנות חיי שאני אעלה אותם בדעתי, בחיים לא הרגשתי את הפחד משתלט עלי בצורה כזאת מהירה, במיוחד שהוא לא מרפה.
"אני באותו המצב שלך, אני מנסה להבין מה עשיתי אבל באמת שלא עשיתי שום דבר רע, גם כל מה שעשיתי אתמול נחמק כאילו לא היה, אני אשכרה לא זוכר מה עשיתי אתמול."הוא אמר בכעס וקם מהריצפה והתיישב מולי.
הוא הזכיר לי את בן, בטח הוא עכשיו שואל לאן נעלמתי, מה קורה איתי, אם עשו לי משהו רע, כל המחשבות על הגעגועים אליו גרמו לדמעה בוגדנית שנלחמתי איתה מאז שהבנתי איפה אני נמצאת לרדת, מתן הביט בי במבט מנחם.שונאת שמרחמים עלי, שונאת שאני מצליחה לבכות ליד אנשים, לא אוהבת להראות חולשה פשוט לא אוהבת.
"אני בסדר."אמרתי בקול תקיף והזזתי את ידו שבאה למחות את הדמעה מעיניי.
"הצלחת לזהות מי אלה?"שאלתי לאחר שתיקה קצרה.
"לא, אני ניסיתי לחפש קעקועים של משפחות פשע, אבל שום קעקוע לא היה על גופם, ניסיתי לחשוב מה המניעים שלהם לחטוף אותי, ושום דבר לא עולה לי בראש."הוא אמר ונשען על הקיר ביאוש מוחלט.
אני חושבת שבחיים לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו, כל הזמן ידעתי איך לצאת ממצבים מביכים, אבל המצב עכשיו שונה, ויש לי הרגשה ממש רעה.
קמתי מהכיסא המתנדנד, מתהלכת בחדר, או במרתף המזוהם הזה ובוחנת כל פינה, מחפשת אולי יש איזה חלון שלא שמתי לב אליו, החדר ממש גדול וריק, הלכתי לקצה של החדר, ראיתי דלת, פתחתי אותה, ראיתי שירותים, הוא היה ממש קטן וממש מטונף, המראה הזוועתי גרם לבחילה קטנה לעלות בגרוני.
"מוראל?"שמעתי את מתן קורא לי והפנתי את מבטי אליו.
"יש כאן שירותים."אמרתי בטון נגעל לאחר שראיתי כתמים צהובים על האסלה וסגרתי את הדלת.
"כמה זמן הם עוד הולכים להחזיק בנו?"אמרתי בחוסר סבלנות כשהתיישבתי על הכיסא בחזרה.
"לא יודע."הוא השיב ועצם את עיניו.
קפצתי ממקומי כששמעתי את הדלת נפתחת במהירות שהקפיצה לי את הלב, והתגלה מולי גבר בן 30 בערך, נכנס בצעדים מאיימים וסוגר אחריו את הדלת, קלטתי את האקדח בידו ששיתקה את כל איבריי בגופי, לא הצלחתי לזוז, הוא התקרב לעברי וכופף את גבו קצת, פניו היו מול פניי, הרגשתי את נשימותיו על פניי, רציתי להקיא עליו, מבטו היה זדוני ומפחיד.
"התעוררת אני רואה."הוא אמר והתקרב יותר לכיוון פניי.
"למה אני פה?"שאלתי, מנסה לא להראות פחד בעיניי.
"אני לא חושב שאת במצב של לשאול כאן שאלות."הוא אמר והתחיל ללטף את פניי, בחיים לא הרגשתי כל כך מפוחדת ונגעלת ממגע של בן אדם, רציתי שילך, ההרגשה המאיימת הזאת משתקת את כולי לאט לאט, באיטיות כואבת, רוצה שיצא מפה כבר.
"אל תיגע בה!"מתן לפתע קם ושם את ידו על כתפו בתקיפות אבל החוטף תפס את ידו, הסתובב לכיוונו והביא לו בוקס לתוך העין, התחלתי לצרוח, החוטף השתיק אותי בסטירה מצלצלת וכואבת, הרגשתי שאין כבר טעם להילחם בדמעות, הן היחידות שמרגיעות אותי עכשיו.