המלאך האבוד| פרק 26 – לאהוב מרחוק

ביום חמישי חזרנו למגרשים אחרי החופשה ה"ארוכה" שאיגנסיו נתן לנו. לבשתי שני מכנסי טייץ אחד על השני ועדין לא הצלחתי להרגיש את הרגליים שלי מרוב הקור.
בשמונה בבוקר כבר עמדתי על המגרש והקפצתי כדור על רגל אחת, מנסה להתחמם.
" טוב הבנו שאתה מפגר", רובין עמד מולי בווסט כתום וזוהר שנהגנו ללבוש באימונים, מחכך את ידיו זו בזו ומנסה להתחמם.
עיקמתי את אפי והקפצתי את הכדור לעברו של אדין, שעמד מימיני.
" זה לא שאני יכול להכריח אותה!", אמרתי.
אדין הקפיץ את הכדור עשר פעמים על רגל אחת ואז מסר אותו בחזרה לעברי. על ראשו היה גרוב כובע גרב ופיו היה מכוסה בחם צוואר, אפשר היה להבחין רק בשתי עניו הכחולות והגדולות מציצות.
" אני חושב רובין צודק!", אדין אמר, מזיז את החם צוואר מפיו לכמה שניות, "אתה צריך להלחם בלוסיה".
"בדיוק!", רובין קפץ במקומו. "אתה חייב להלחם עליה! אני בטוח שהיא פשוט נלחצה מכול הסיטואציה ועכשיו היא יושבת בבית ולא יודעת איך לתקן את המצב".
" זאת לוסי..היא כבר מזמן הייתה מתקשרת אם זה באמת מה שהיה קורה", פלטתי נחירת בוז. מה הם מבינים בכלל?
" או שאתה סתם עקשן וטיפש! אתה חייב לנסות לדבר איתה עוד פעם, אני באמת חושב שאתה סתם אוכל סרטים", רובין המשיך להתעקש, עדין מקפץ במקום.
" אני להסכים עם רובין", אדין מלמל ואני גילגלתי את עניי.
" הבנתי שאתה תמיד מסכים עם רובין", מלמלתי בכעס, " איך אתה בכלל מצליח לבטא את השם שלו נכון?".
"רובין זה שם של הולנד גם", אדין תלש את החם צוואר מפיו.
" מה פיתאום!".
"זה נכון…אמא שלי היא הולנדית", רובין צחק.
" אוקיי אחוות הולנדים, את העצות תשמרו לעצמכם. היא בפירוש אמרה שהיא לא מרגישה אליי כלום", אמרתי והסתובבתי לעבר הקולות שנשמעו מאחורי באותו רגע.
"טיפש", שמעתי את שניהם ממלמלים בדיוק כששאר חברי הקבוצה התחילו להגיע.
" איפה איגנסיו השמן הזה?!", שמעתי את גלן צועק, " ממתי יש אימון בשמונה בבוקר?".
צחקתי וגלן טפח על כתפי כשחלף על פני, " מה קורה ילד?", הוא חייך לעברי. " היי רוב! איפה הכלב ים השמן הזה? עדין לא בא?".
רובין נעמד מול כולנו וחייך כאילו זכה עכשיו במפעל הפייס. " בוקר טוב חברים! האימון הרגיל שלנו מתקיים כרגיל בעשר אבל החלטתי לזמן את כולכם לשעתיים של אימון נוסף. נתרגל ביחד מסירות ומצבי התקפה. בתקופה האחרונה אנחנו נראים רע כקבוצה והייתי רוצה לשפר את זה! אני מאוד רוצה לזכות בשנה באליפות!".
"מה זה?!", שמעתי את אוסקר צורח.
"רוב נפלת על כול הראש?! אני רוצח אותך!", גלן צרח גם.
"תסתמו את הפה שלכם ותתחילו לרוץ!", רובין שאג וכול הגברים השתתקו בבת אחת, נראים המומים.
לאט לאט כולם התחילו לרוץ סביב המגרש, מתחילים באימון. מכול עבר שמעתי מלמולים של "הוא השתגע" – " הבחור איבד את זה לגמרי".
אני התחלתי לרוץ עם רובין, וקצת לפני שהגברתי את הקצב ועקפתי אותו פלטתי לעברו, "אני לא מקשיב לעצות של חולה נפש שמכפיל את האימון שלנו בשיא הקור".

למרות שאמרתי לרובין ואדין שהם לא מבינים כלום ושהעצות שלהם ממש גרועות – עמוק בתוכי התעוררה תקווה קטנה במהלך האימון. במשך שש שעות הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הייתה לוסי, ושאולי החברים שלי צודקים והיא רק מפחדת. אולי אני באמת חייב לראות אותה ולהתעקש עליה, להראות לה עד כמה אני רוצה אותה. המחשבה על שפתיה גרמה לחיוך טיפשי להיפרס על פניי ולגלן לצעוק, "למה לעזעזל אתה מחייך כול הבוקר?", כשאיגנסיו הגיע והתחלנו בעוד אימון מפרך.
אחרי שש שעות כול חברי לקבוצה זחלו למלתחות. אדין התרסק על הספסל ואפילו לא מיהר לתפוס מקלחת פנויה בהרגלו, "אני חושב אני מת", הוא מלמל ושפך על ראשו חצי בקבוק מים.
"תגיד תודה לקפטן הסתום שלך", רוי, הקשר שלנו, מלמל בעצבים כשחלף על פנינו בדרכו למקלחת.
"רובין סתום", אדין מלמל ועצם את עניו, לרגע באמת חשבתי שהוא הולך להתפגר למוות.
אני הייתי היחיד שעדין נשארו לו אנרגיות אחרי השחיטה שעברנו על כר הדשא. התקלחתי במהירות, סידרתי את תיק האימונים שלי ומהרתי לברוח מהאיצטדיון, בזמן שאדין המשיך לשכב על הספסל ולמלמל שרובין סתום.
נהגתי לביתה של לוסי כמו מטורף, לוחץ על דוושת הגז בלי הפסקה. עשרות משפטים עברו בראשי, איך אגרום לה להבין מה אני מריגש? איך אגרום לה להבין שאני אמיתי ורציני לגביה? והכי חשוב – איך אגרום לה לתת לי הזדמנות?
לוסי גרה בבניין דירות ישן למראה בקצה המזרחי של ליברפול, בשכונה הרבה פחות יוקרתית משלי.
חניתי את הרכב שלי בפיזור נפש על שתי חניות ומיהרתי לכניסה לבניין של לוסי, עליתי שתי קומות ברגל ודפקתי על הדלת הימנית. אחרי שתי דקות מל פתחה לי את הדלת, לבושה בטרנינג אפור שהיא קנתה פעם איתי ושערה הארוך והשחור אסוף בקוקו מרושל; היא קפאה רק לשניה " דניאל?".
" אחותך בבית?", אפילו לא מצמצתי לעברה. הדבר היחיד שהרגשתי כלפי הבחורה הזאת היה גועל, לא האמנתי שהקדשתי לה כמה חודשיים מחיי, מה ראיתי בה?
"אמ..אה, כן. אבל למה-"
"אז תקראי לה", קטעתי אותה, לא מעוניין בשיחות חולין איתה.
"באת ללוסי?", היא שאלה, טיפה מופתעת.
"בטח שלא לראות אותך" השבתי לה בארסיות. היא גלגלה עניים ונכנסה בחזרה לתוך הדירה בזמן שהלב שלי התחיל להאיץ.
לוסי יצאה אחרי שתי דקות, מבט מופתע על פניה, "היי", היא לחשה ויצאה החוצה, סוגרת מאחוריה את הדלת.
רציתי להתנפל עליה בנשיקות ברגע הראשון שראיתי אותה. הסריג השחור שלבשה הבליט את עורה הבהיר וענייה החומות בהו בי, בוחנות כול תזוזה שלי.
במקום לנשק אותה תפסתי אותה לחיבוק מוחץ, "היי", לחשתי לתוך אוזנה. מה עכשיו? מה אני צריך להגיד עכשיו?
אחרי דקה התנתקנו ואני הרגישה כאילו חלק ממני נתלש ביחד איתה. "לא יצא לנו לדבר אחרי ה…אמ", מלמלתי, הייתי בטוח שאני מסמיק.
"אוה, נכון. מצטערת, אני עסוקה בכול החזרה ללימודים", החיוך המדהים שלה נמתח על שפתיה וסוף סוף ראיתי שהיא נרגעת.
"עדיף שנרד למטה?", היא שאלה ואני הנהנתי, אלך איתה לגיהנום…רק שתיהיה איתי.
התיישבנו בספסל לא רחוק מהרכב שלי ואני עדין לא מצאתי את המילים כדי להגיד לה.
" אז..מוכנה לחזור לבית הספר?", זה כנראה הדבר הכי מפגר שיכולתי להגיד לה, אבל הדופק שלי לא אפשר לי לחשוב בצלילות.
"כן!", לוסי נעצה את עניה ישירות בעניי, "אני ממש מחכה לזה".
"מתי את חוזרת?".
"אמ…מיד אחרי שהחופשה תיגמר, עוד ארבעה ימים בערך", היא חייכה, שמתי לב שהיא נינוחה לגמרי – ממש ההפך ממני. "אבל מה איתך? האימון היום היה בסדר?", היא המשיכה ואני נאנחתי.
" האמת שבאתי לכאן כדי לדבר איתך על מה שקרה", פשוט אמרתי את זה, מסרב להמשיך לדבר איתה כאילו שום דבר לא השתנה בנינו.
" אל תדאג! הכול בסדר", היא מיהרה להגיד, "הכול רגיל בנינו".
" אני רוצה אותך", אמרתי וראיתי סומק קל מתחיל להתפשט על לחייה.
"דניאל-"
"לא, תקשיבי לי", סובבתי את פלג גופי העליון כלפיה, תופס בידה ומביט בענייה. "זה לא היה סתם בשבילי. אני…אני מרגיש כלפייך…אני לא רוצה להיות סתם ידיד שלך, אני רוצה להיות איתך", היא פתחה את פיה כדי לדבר אך הקדמתי אותה. "אני יודע שאת מפחדת ולחוצה, וחושבת על מל…אבל פשוט אל. אני…אני כאילו חצי בן אדם בלעדייך, את מבינה? אני לא ישן, לא אוכל, לא מתפקד…אני צריך אותך. הראש שלי חושב רק עלייך, ואם את לא איתי לא אכפת לי מכלום…אפילו לא מהכדורגל…", גימגמם, מנסה בפעם הראשונה בחיי להגיד לבחורה שהיא יותר מידי חשובה לי.
לוסי השפילה את מבטה.
"בבקשה, תני לנו הזמדנות. אני ראיתי שגם את מרגישה את אותו הדבר", פלטתי.
"אני לא", הקול שלה נשבר ואני פשוט שתקתי, מנסה למצוא את המילים מחדש.
"לוסי..ראיתי שאת-"
"דניאל אתה היית הנשיקה הראשונה שלי! מה ציפית? ברור שזה הלהיב אותי בהתחלה אבל…כול הדברים שאתה מתאר כאן הם מדהימים, אבל אני לא מרגישה את זה", ראיתי את הדמעות שוב מתחילות לרדת מעניה.
"אני פשוט לא חושבת שזה הוגן כלפיי, גם אני רוצה להרגיש את כול זה".
"לו…", לא יכולתי לראות אותה בוכה ולדעת שאני היחיד שהצליח אי פעם לשבור אותה ולהביא אותה לדמעות.
"אתה חשוב לי, מאוד. ואני רק רוצה לשכוח מכול זה ולהמשיך מאיפה שהפסקנו בתור…", היא משכה באפה, "בתור ידידים".
הלב שלי נמחץ, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. למה אני כזה טיפש והייתי חייב להקשיב לבנים? הרי לוסי כבר הבהירה לי את הנקודה, בשביל מה הייתי צריך לשמוע את כול זה שוב? בשביל מה הייתי צריך לגרום ללב שלי להתרסק מכאב שוב?
"את בטוחה?", הצלחתי למלמל.
"בבקשה אל תשפוט אותי", היא מחתה את דמעותיה.
נדתי בראשי לשלילה, "הייתי חייב לדעת שאת בטוחה…אני פשוט..לא…", נאנחתי שוב ולוסי התקרבה אליי, מחבקת אותי בחוזקה ובוכה לתוך כתפי.
"אל תבכי", לחשתי בזמן שריח הורדים שלה מילא את אפי, משכר אותי. "אני מבין..באמת".
לא, אני לא מבין, אני לא מבין איך יכולתי לטעות שוב ולחשוב שהיא באמת מרגישה כלפי…שהיא אוהבת אותי גם.
הרגשתי את החולצה שלי נרטבת מדמעותיה של לוסי בזמן שהיא לא הפסיקה למלמל "אתה כול כך חשוב לי" לתוך כתפי. לא ידעתי מה עושים במצבים כאלה. מה עושים כשמישהי שאתה אוהב כול כך לא אוהבת אותך בחזרה? הרי אף פעם לא אצליח להתרחק ממנה, אף פעם לא אוכל להגיד לה שאני מעדיף שלא נדבר יותר.
אני אלמד. אלמד לשלוט ברגשות שלי כלפיה, או שפשוט אלמד לאהוב אותה מרחוק. אני חייב לעשות את זה בשביל שהיא תיהיה מאושרת…
הבטחתי ללוסי שהכול יהיה בסדר בנינו, שהיא עדין תוכל לקרוא לי 'סקוט' ולהתקשר מתי שתרצה. הבטחתי לה שנמשיך להיפגש כמה שיותר ולבלות ביחד. הבטחתי לה שמעכשיו אני מוחק כול זיכרון מהלילה שבו התנשקנו, בשבילי היא רק לוסי; שאמורה להיות כמו אחותי.
הבטחתי לה הכול, אך לא ידעתי איך אוכל לעמוד בכול ההבטחות האלה. כול הגוף שלי כאב, הרגשתי שרעל מופרש מהלב שלי וזרם לתוך כול וריד ועורק בגופי, מרעיל את כולי.
איך אני אמור להפסיק לאהוב אותה? איך בכלל מפסיקים לאהוב מישהי?
רציתי לחזור לאצטדיון באותו הרגע ולהתאמן שש עשרה שעות ביום, להתיש את הגוף שלי עד שלא ארגיש כלום חוץ מכאב פיזי.

בדרך חזרה הביתה פתחתי את כול החלונות ברכב, נותן לרוח הקפואה ולמספר פתיתי שלג להיכנס לרכב. קיוותי שאפסיק להרגיש אפילו לרגע, שהלב יעצור לרגע אחד את כול הרעל הזה שמתפזר בתוכי.
אני אשקר לה. אשקר לה ואשקר לעצמי בכול יום ויום עד שבוקר אחד באמת אפסיק לאהוב אותה. בוקר אחד אני חייב לקום ולהבין שהמשכתי בחיי, הרי זה יגיע בסוף, נכון? לפחות זה מה שאנשים שחוו אהבה חד צדדית מתארים שקורה.
"אלוהים, תעזור לי", לחשתי.
הנסיעה הביתה מעולם לא הייתה ארוכה כול כך, רק רציתי למצוא את פול ולשמוע את כול השטויות שלו, רק להעסיק את ראשי במשהו אחר.
הפלאפון שלי צלצל בדיוק כשפניתי לרחוב שלי, שמה של אדיסון הופיע על הצג. אלוהים, אדיסון.
לגמרי שכחתי מקיומה! מאז ששפתיה של לוסי נגעו בשלי כול העולם שמסביב נעלם כאילו לא היה והדבר היחיד שהיה חשוב זאת היא.
אדיסון.
למה אדיסון מתקשרת אליי?
"הלו?", קירקרתי לתוך המכשיר, ממהר לסגור את כול החלונות.
"היי דניאל! מה קורה?", הקול שלה החזיר אותי קצת לקרקע וגרם לראש שלי להפסיק לחשוב על לוסי לכמה שניות.
"היי אדי, מצטער שלא התקשרתי כול השבוע", מלמלתי, מנווט עם יד אחת את הרכב שלי לכיוון ביתי.
" הכול בסדר! אני מבינה שהיית עם המשפחה. האמת שגם הסבים שלי הגיעו מלונדון והחג המולד עבר ממש טוב. איך היה אצלך?", שמעתי רק חצאים מדבריה, ומלמלתי משהו שנשמע כמו 'בסדר' לא מעוניין להיזכר בחג המולד האיום הזה.
"איך האימונים? חזרת כבר לשגרה, לא?", נשמע כי אדיסון הייתה ממש להוטה לדבר איתי, למרות התשובות הקצרות והדבליות שלי.
"כן, האמת שרק היום חזרתי", המשכתי למלמל, מחכה שפרד השומר יפתח לי את השער.
" אני נוסעת ללונדון לצילומים בעוד יומיים. אז אמ…חשבתי שאולי כדאי שניפגש?", המשפט האחרון שלה תפס את תשומת ליבי כמעט מיד.
לפני עשר דקות התפללתי לעזרה; והינה הוא גלגל ההצלה שלי. מי אמר שאדיסון לא יכולה להחליף את לוסי?
"בטח!", שמעתי את עצמי אומר, "אני ממש אשמח אם תבואי אלי היום".
"יופי!", יכולתי לדמיין אותה מחייכת מאחורי הקו. "אז אבוא בעוד כשעה, זה בסדר?".
"זה יהיה מצויין", החנתי את הרכב שלי בחניה הענקית שלנו ויצאתי ממנו, ממהר להגיע לכניסה מבלי להירטב מהשלג שהתחיל לרדת.
אדיסון ציחקקה מאחורי הקו, "אז נתראה".
"היי אדי? את מוזמנת להביא בגדים ולהשאר לישון אצלי". אם כבר לשכוח את לוסי, אז אני הולך על כול הקופה.

שבוע וחצי אחרי השיחה האחרונה שהייתה לי עם לוסי פנים מול פנים הרגשתי שהמצב שלי מתחיל להתאזן.
לא הרגשתי טוב יותר, וגם לא הפסקתי לאהוב את לוסי בדרך פלא. פשוט התחלתי לקבל את העובדה שהיא אף פעם לא תיהיה שלי, ולאט לאט ניסיתי ללמוד לאהוב אותה מרחוק.
מאז דיברתי עם לוסי פעמיים בטלפון. בפעם הראשונה התקשרתי לאחל לה בהצלחה בלימודים אחרי שחופשת הכריסמס הסתיימה, ובפעם השניה היא התקשרה לשאול מה מצבי, איך באימונים ואפילו הבטיחה לבוא למשחק שצריך להתקיים בעוד שלושה ימים. היא נשמעה שמחה, סיפרה לי בלי סוף על השיעורים ועל כמה שהיא מרגישה 'חיה' אחרי שנים של אשפוזים ובתי חולים. ואילו אני נאלצתי לאגור את כול הכוחות שלי לפני כול שיחה איתה ולהעמיד פנים שגם אני בסדר, שאני מתאמן, מצליח ומאושר, ושההחלטה שלוסי קיבלה לגבינו היא נכונה וטובה גם בשבילי.
אבל האמת היא שהכול הרגיש לי חסר טעם ביום יום, הייתי כמו רובוט שעושה רק את מה שדורשים ממנו לעשות ומנסה לקבור את רגשותיו האמיתיים עמוק בתוכו. האימונים היו תופסים את מרכז היום שלי כרגיל. הוספתי לעצמי שעות אימונים נוספות על ימין ועל שמאל והייתי מביא את הגוף שלי לשיאים חדשים. לפני יומיים התנפחה לי הרגל בזמן אימון והרופא של הקבוצה מלמל משהו על 'שברי מאמץ', אבל לא היה אכפת לי כול עוד הגוף שלי כאב בגלל משהו אחר חוץ מלוסי.
בערבים התחלתי לצאת עם אדין כמעט כול יום, ומידי פעם הצטרפתי לפול ורון והייתי נדחף למה שהיה אמור להיות 'דייט'.
את כול האנרגיה שהייתה נשארת לי בסופו של היום הייתי מנסה לתעל לכיוונה של אדיסון ולנסות לבנות מערכת יחסים שתסיח את דעתי. אדיסון הוכיחה לי כמעט בכול יום שהיא בחורה ששווה את כול המאמץ שלי, וניסיתי לתת לה כול מה שיכולתי. הייתי מתקשר אליה גם בימים הכי עמוסים שלי ושואל איך הולך לה בצילומים, הייתי זמין בשביל עשרים וארבע-שבע, ובשבוע צילומים שלה בלונדון כשהיא נשברה ואמרה שתעזוב הכול ותחזור הביתה – אני הייתי זה שספג את הדמעות ושיכנע אותה להמשיך למרות הכול.
ניסיתי להקדיש לה כמה שיותר זמן, ומאז שהיא חזרה מלונדון ניפרדו רק בשעות בהן הייתי באצטדיון.
נהנתי איתה, אבל בתוך תוכי ידעתי שיום אחד אצטרך לשים לזה סוף. אף פעם לא אתאהב בה… היא אף פעם לא תגיע לרמה של לוסי מבחינתי, וימים שלמים הצטערתי על כך שאהבה לא פועלת לפי הבקשות והרצונות שלנו, אחרת מזמן הייתי מתאהב באדיסון ושוכח לגמרי מלוסי.
ולוסי…היא המשיכה לרדוף אותי בכול רגע פנוי ביום שלי והלילות היו שיכיים רק לה. ברגע שאדיסון הייתה נרדמת לצידי הייתי קם מהמיטה ויורד לקומה למטה, מתיישב בכורסא הגדולה והאדומה שלנו וכך מעביר את השעות עד הזריחה, מפנטז על האהבה שיכלה להיות לי. חושב על זה שבמקום אדיסון מישהי אחרת הייתי אמורה להירדם לצידי, מישהו אחרת שהייתה מעניקה לי שלווה נפשית ובזכותה לא הייתי נזקק לכדורי שינה כדי לישון כמו בן אדם.
ביום רביעי, מידי אחרי אימון הבוקר הרגיל שלי, מהרתי לעבר מסעדת 'בלה' שהייתה ממוקמת במרכז העיר; שם קבעתי לאכול צהריים עם רון ופול.
בהתחלה לבלות בחברתם היה הדבר הכי מוזר שחוויתי מעולם. מבחוץ נראה כאילו הכול רגיל, שלושה חברים טובים יושבים ואוכלים ביחד. אבל אם מסתכלים עלינו מקרוב אפשר להבחין בשני נערים מאוהבים ובעוד נער לא קשור שנמצא איתם.
בימים הראשונים כול מגע פיזי בין שניהם הרתיע אותי מאוד, לא הבנתי איך אפשר לגעת בבן ברכות כזאת; רכות ששמורה בדרך כלל לבת הזוג. אבל אחרי שהזמן חלף בחברתם הבנתי שאלו הם חוקי הטבע- שני אנשים מתאהבים, ואין איך להלחם בזה, וזה לא באמת משנה מה המין שלהם.
רון היה בדיוק מה שתמיד ייחלתי לפול; בחור הגון עם לב רחב, רגיש ומתחשב. להיות בקרבתם עשה לי טוב, ראיתי את הצד היפה של האהבה ולא את הצד הכואב שלי יצא לחוות על בשרי. הם נהגו להביט אחד לשני בעניים ולחייך, ולגרום לחמימות של אושר להתפשט בבטני, אולי יום אחד מישהי תביט בי באותה אהבה כמו שרון מביט בפול.
" היי חבר'ה", אמרתי בקול כשהתיישבתי בכיסא ממולם באמצע המסעדה.
רון חייך אליי, "מה נשמע דניאל?". שמתי לב שהם שתו קוקטלים תואמים וחייכתי.
"רעב! מה איתכם? אני מקווה שלא אכלתם עדין", אמרתי ופתחתי את התפריט, הבטן שלי קירקרה בלי סוף.
" לא, חיכינו לשמן הראשי", פול מלמל והגניב מבט לעברו של רון שצחק.
"מה נזמין?", רון שאל.
"הכול!!!", מהרתי לומר, מרגיש שאני מסוגל לאכול דינוזאור שלם לבד.
לבסוף הזמנתי שתי מנות עיקריות לעצמי. פול גלגל עניים ומלמל משהו על זה שהייתי חזיר גם בגיל חמש אך אני לא הקשבתי, שרפתי אלפי קלוריות ביום בגלל האימונים האינטנסיבים והייתי רעב כמעט כול הזמן.
בזמן שבלסתי רון הזכיר לנו שבעוד יומיים זה ראש השנה החדשה ושאל אם אנחנו עושים משהו מיוחד.
"האולכים למרכא" מלמלתי בפה מלא.
פול נעץ בי מבט נגעל וגרם לרון לפרוץ בצחוק, "החזיר התכוון שאנחנו הולכים למרכז, כול תושבי העיר מתאספים שם וממש נחמד עם כול הזיקוקים והשמפנייה".
רון הנהן נמרצות, נוגס בפסטה שלו "נשמע טוב! נילך ביחד השנה?".
"כע", מלמלתי שוב ואז בלעתי את הפרגית שלעסתי, "אני אזמין גם את אדיסון, בסדר?".
"אוה!", רון הביט בי, "זה יהיה מצויין! פול אמר לי שהיא ממש נחמדה".
פול ואדיסון הכירו ברגע שאדיסון חזרה מלונדון. בהתחלה הוא נעץ בי מבטים מאשימים אבל לאט לאט הוא הבין שאין לי ברירה אחרת ואני רק מנסה לשמור על שפיות בזמן שהרגשות שלי כלפי לוסי ממשיכים לאכול אותי מבפנים.
" כן, היא בחורה ממש טובה", פול אישר את דבריו.
"אז סגרנו!", מלמלתי בחיוך.
פול מאשר שאדיסון בחורה טובה. אולי בכול זאת זכיתי בהזדמנות ולהתחלה חדשה, ואולי, רק אולי – אמצא את האושר שלי איתה בסופו של דבר.