קול הדוב- חלק 1

קיץ, שעת ערביים חמה ורוח כואבת. שקט, שקט של קיץ מתקרב ואיתו הוא מגיע. הוא נכנס, הוא מגיע, היא יכולה לשמוע את הצעדים שלו בוורידים. חוסר שקט בתוך שקט הערביים המשתלט ועיניה לכודות באוויר. הנה הוא בא. הוא מגיע. קול הדוב. מעלה את לחץ הדם וממלא את גופה בשתיקת חרדה. מביא איתו את מנגינות הכלום ועם פרוותו השחורה נושב בעוז. היא משותקת אליו, אל קול הדוב. עיניים לכודות באוויר וגופה זז לצליליו כעלה נידף ברוח. התנגדות. היא רוצה שיילך. שייקח פרוותו המסורה ממנה. את הרגליים הגדולות שמשאירות עקבות צעדים על עורה ועיניו הנוצצות מתשוקה הרחק הרחק ממנה. מידי פעם הוא נוהם לה שהוא מחזיק אותה בחיים. שבלעדיו היא פיסה של עור כעלה יבש על הרצפה. היא רק רוצה שיסגור לה את הלב. לוחשת לו שאין לה עוד מקום ושהחזה כבר כואב, מבלי להוציא קול. מיתריה קפואים לנשימותיו. מתפללת שהרוח החמימה תעזוב ואיתה גם הוא, קול הדוב המתפרץ. זה רק עניין של זמן עד שהוא נעלם כלא היה, בדרך כלל. ולפעמים מוצאת עצמה משחזרת אותו בשעה שהלך, כמכורה לזיכרון קיומו. כשהוא לא שם זה לפעמים נעים לה, הצעדים המסונכרנים באופן מושלם עם פעימות הלב. נעימים לה לשחזר אותו בשעה שעזב כי היא יכולה להעלים אותו כשמצווה עליו ללכת. היא אוהבת את זה, היא אוהבת לחוש שאולי, מתישהו, באיזה יום של קיץ מתקרב, תוכל לשלוט בבואו.