נשבעת שתחזור – פרק 4.

הוא נעמד באיטיות. פי היה פעור, לא הצלחתי להבין.
הוא הסתובב לאט לאט "בואי אליי יהלי".
קפאתי במקומי, בוהה בו ולא מפסיקה לבלוע רוק.
אחרי כמה שניות שבהיתי בו הקפתי את הספסל כדי להגיע אליו, נעמדתי לממש מולו ואוויר קטן הפריד בנינו בעל כוח רב, אוויר שנמצא פה כבר 11 שנים.
השטתי את ידי ונגעתי בלחי שלו מלאת הזיפים והעברתי את ידיי על שפתו.
"אתה כל-כך אמיתי" זרקתי לאוויר, הדמעות עמדו לי בגרון אני חושבת שגם הן היו קצת בהלם.
הוא פרס את ידיו כדי שאחבק אותו ונכנעתי לזה, מחצתי אותו חזק ובכיתי על החזה שלו.
"אל תבכי" הוא העביר את ידו בשיערי הקצר והסתכל על פניי.
"איפה היית כל הזמן הזה?" שחררתי מעט את החיבוק כי רציתי לדבר איתו.
"זה לא משנה איפה הייתי, זה משנה איפה אני עכשיו" קולו עשה לי מעט צמרמורת ובו זמנית גם ציפורים באוזניים, הוא היה גבר כל-כך נעים.
הסתכלתי עליו וחקרתי כל חלק בו, הוא נשאר אותו גבר חסון וגברי. הוא ראה שבחנתי אותו מעט והוא חייך אליי, והחיוך שלו נשאר אותו חיוך בעל שיניים לבנות ונקיות, נראה שלא עברו עליו 11 שנים, הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי את אבא שלי.
הוא השמיע קול גיחוך ושאלתי אותו "מה קרה?".
"אני רואה שגדלה לך השן" העביר יד קלה על הלחי שלי, יד מחוספסת של אבא אוהב.
השפלתי מבטי "כולן גדלו" מצהירה בפניו כדי שיבין שעבר יותר מידי זמן.
"התחבאת מאיתנו? איפה היית כשאימא הייתה צריכה אותך? איפה היית שבכינו ימים חודשים ואפילו שנים?" הרמתי את קולי ודמעות זולגות.
אני חושבת שרק עכשיו הפנמתי שהוא עומד מולי והטחתי בפניו כמו מה שאי פעם רציתי להגיד לו כשאפגוש אותו למעלה, בגן עדן.
"דיי יהלי, זה לא חשוב עכשיו. קיימתי את ההבטחה שלי וזה מה שחשוב, את זוכרת מה הבטחתי לך?" שאל בתמימות.
השמעתי קול גיחוך והתיישבתי בספסל, "אם אני זוכרת?" שאלתי והבהרתי שלא רוצה שיענה.
השפלתי מבטי, "כל לילה הקול שלך מתנגן בראשי כמעין מנגינה יפה וחוזר על מה שנשבעת לי, כל יום הולדת במשך 11 שנים המשאלה היחידה שלי הייתה שאבא יקיים את מה שהבטיח. שנאתי אותך ואני עדיין. אני לא חושבת שהמשפחה הזאת מגיעה לך בכלל.
3 שנים ראשונות הייתי ישנה בממ"ד, מחכה שתחזור. משחזרת לי בראש את הרגע שלקחת את התיק ויצאת. עד שאימא החליטה שזה לא טוב לי והכניסה לשם מלא ארגזים כדי שלא יהיה לי מקום ואני אחזור לחדר שלי. לקחת לי את השנים הכי יפות שהיו לי, על זה אני לא אסלח לך".
הוא התיישב לידי, ליטף את שיערי "הוא כה רך" התעלם מדבריי הקודמים.
"אתה שומע מה שאני אומרת לך?" התעצבנתי אך לא הורדתי את ידו ממני, זה היה לי נעים וזה נתן לי תחושת אבהות שלא הייתה לי אף פעם.
הוא סיבב את פרצופי כדי שאסתכל עליו "תתני לי הזדמנות לתקן?" כלא אותי בין עיניו הכחולות, טבעתי בהם, כעסתי עליהן, הן כבר שיקרו לי פעם אחת.
"ייקח לי זמן, אבל בהחלט הייתי רוצה שנחזור להיות משפחה אוהבת כמו פעם".
הוא הוריד ידו משיערי, חשתי שהוא קצת מאוכזב ומתוסכל.
"אסור לך לספר לאף אחד שראית אותי" אמר ותקף אותי עוד במבטו.
"מה, למה?" שאלתי.
"את יכולה לסמוך עליי?" הושיט את האצבע שלו כדי שאחפוף את שלי אליו, זה היה הסימן שלנו שהייתי קטנה והיינו משחקים ביחד.
החתמתי את האצבע שלי על שלו, ונסחפתי אחריו, אחרי הבן אדם הכי חשוב לי בחיים.
הנחתי את ראשי על כתפו, והוא הניח את ידו עליי. מהצד זה היה יכול להראות כאילו אנחנו בני זוג.
"איך את? ספרי לי קצת על עצמך." ביקש ממני.
"אני ביישנית, היופי פסח עליי, הציונים שלי הם ל.." הוא עצר את רצף הדיבור שלי והסתכל עליי "מה זאת אומרת היופי פסח עליי?".
"זאת אומרת שאין לי שיער ארוך ואין לי עיניים כחולות ואני נראית כמו בן" אמרתי בפשטות, מספרת דברים שלא מפתיעים אותי.
הוא העמיד אותי והסתכל עליי "תראי איזה יפה את, מי אמר לך שאת נראית כמו בן?" אמר לי.
"טל, אבל לא רק הוא חושב ככה" השפלתי מבטי.
"טל?" ניסה להבין במי מדובר. "ילד מהכיתה" הסברתי.
אבא התמתח בספסל ואז נראה שנזכר במשהו "אני חייב ללכת" הוא אמר.
"מה? לא!" אחזתי בידו.
"אני לא יכול יהלי, בבקשה תסמכי עליי" השיט את האצבע שלו אליי, החתמתי את שלי על שלו.
הוא התחיל לצעוד צעדים מהירים,
"מתי ניפגש שוב?" צעקתי לעברו.
"תהיי בדיוק כאן מחר ב23:15" צעק לעברי והגביר צעדיו.
נעלם בין העצים וכבר בקושי היה ניתן להבחין בו.
הסתכלתי על הספסל שבו ישבנו, נשמתי נשימה עמוקה. כן, זה היה אמיתי, הריח הזה אמיתי.
לא ככה דמיינתי את הפגישה שלי איתו בגן עדן אחרי כל-כך הרבה זמן חשבתי לי בראשי.
הסתובבתי והאופניים שלי נשענו על אותו עץ זית אבל הילד המעצבן לא היה כאן, מוזר חשבתי לעצמי. טוב הייתי עם אבא 30 דקות, בטח הוא הלך.
התיישבתי על האופניים ובאתי לנסוע אך משהו עצר בעדי, הסתובבתי לראות שהכול בסדר בגלגלים האחוריים והוא עמד שם, אותו ילד מעצבן, מונע ברגלו מהגלגל להסתובב.
"אל תלכי" הוא אמר.
ירדתי מהאופניים והחזקתי אותם בידי. הסתכלתי לילד המעצבן עמוק בעיניים ואמרתי משהו שלא השתמשתי בו הרבה זמן "תודה".
הוא חייך "זה הכול היה בשבילך".
הפרצוף שלו עמעם בראשי, "מאיפה אני מכירה אותך?" פלטתי.
"אני לא מכיר אותך" אמר לי.
"אתה פשוט ממש מוכר לי" אמרתי שוב.
"אני שמח שנהנית עם עימרי" אמר לי בחיוך, הפעם החיוך שלו נראה מתוק.
התקרבתי אליו ונשקתי אותו בלחי.
הוא עמד קצת בשוק, מופתע ממני ומזה שאני מסוגלת לעשות עוד דברים חוץ מלהיות צינית.
עליתי על האופניים והתחלתי בנסיעה, הפעם שום דבר לא מנע ממני.
נסעתי וכשחציתי את הכביש כדי לצאת מה"סנטרול" הסתכלתי על הספסל הצהוב ואף אחד כבר לא היה שם.
***
הנחתי את האופניים בחנייה ליד הג'יפ של אימא שלי ופתחתי את דלת הבית בשקט, אימא שלי שונאת שאני יוצאת עד שעות כאלו מאוחרות.
עליתי לאט לחדר שלי, משתדלת לא להרעיש.
נכנסתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה בפראות.
"יהלי" בקע אורי מהשמיכה שלי, כנראה ששהה בחדרי.
"מה אתה עושה פה אורי?" לא כעסתי וזה מוזר בעיניי וגם בעיניי אורי.
הוא הסתכל עליי וכל עיניו היו דומעות ואדומות.
"מה קרה?" חיבקתי אותו חזק והוא פשוט פרק את עצמו על כתפי.
"אני מתגעגע אליו, אני כל-כך רוצה להכיר אותו" הוא הגביר את קול הבכי שלו.
עשיתי פרצוף עצוב אבל אורי לא היה יכול לראות אותו.
"אני צריך אבא, אני צריך מישהו שישחק איתי כדורגל, שילמד אותי" הוא בכה עוד יותר.
לא יכולתי לראות את אורי בוכה ככה וזאת פעם ראשונה שהוא מתפרק ככה.
חיבקתי אותו חזק וחשבתי בקול, "ראיתי אותו אורי"
"מה אמרת?" שחרר את החיבוק שלי והסתכל עליי שטוף דמעות ועניים נוצצות.