וכל אדם צריך מקום הגיוני

ואני אחרי שנים של שקט שהחריש את עולמי, מצאתי שוב את הדרך אל המקום השקט ששם שלווה מצאה נפשי.
וזה מרגיש שכל העונות ביחד פוקדות את אותו חוף שקט וצהוב.
הסתיו מראה אותותיו, עלי שלכת כהים מצמרות העצים נושרים ברוגע אימתני.
והחורף מכה באותה עוצמה עדינה, גשם זלעפות רטוב וקר.
הפרחים הפורחים מסביב, שלא נכנעים לגשם ולסתיו ועליהם לא נושרים מעליהם מלבבים ופורחים ממש על גדת האוקיינוס הכחול והעמוק.
גם הקיץ מכה ביובשו, רוחות חמות מעורבבות בגשם הקר שגורמות לשפתיי להיסדק בעדינות רבה.
ולמרות שכל עונות השנה ביחד מסחררות את החוף השקט והנידח, אני לא מוצא באמת סיבה להתרחק מהמקום הזה, עד כמה לא שפוי שיהיה… בשבילי הכי הגיוני.
וכל אדם צריך מקום הגיוני כדי לצאת בו מדעתו בשלווה…