עוד זיכרון – פרק 9

תודה ענקית לספירי המדהימה שעזרה לי המון!:)
-תהנו ♡

פרק 9 – כל כך יפה

-נ.מ אבישג-
"היי!" אני פותחת את דלת הכניסה ומנסה להישמע מתלהבת, מה שבכלל לא הייתי.
"דרלינג!" הודיה אומרת ונכנסת לבית, מחבקת אותי חזק, את אלון אני רואה מאחוריה. להפתעתי הייתה לה בטן קטנטנה לעומת סוף חודש שמיני.
"איך הייתה הטיסה?" אני שואלת בעוד שתינו מתנתקות ואני עוזרת לאלון להכניס את כל השבעים מזוודות שהביאו.
"סיוט," היא מתלוננת ומחזיקה בצווארה. "איפה רותם החתיך הזה?" שואלת ומסתכלת מסביבה, על הבית.
"יש לו פגישה חשובה, הוא יגיע יותר מאוחר." אני מסבירה ומכניסה את המזוודה האחרונה, וסוף סוף זוכה לחיבוק מאלון.
"מה איתכם?" אני שואלת בשקט כשהודיה מסתובבת ברחבי הבית, בטח בודקת איפה החדר שלהם.
"מתרגשים," הוא עונה, כולו מחוייך וקורן… אף-פעם לא חשבתי שגם גברים מתרגשים מלהיות אבא בפעם הראשונה. "עוד חודש."
"כן, עוד חודש." אני מאשרת ומחייכת אליו.
"זה בן או בת? אני נכנסת למטבח ומוציאה חלב מהמקרר בשביל הנס.
"בת." הוא עונה בחיוך ענקי ואני מהנהנת, אני אוהבת בנות.
וביום מהימים אני מקווה שתהיה לי את כזאת, עם עוד כמה בנים. שתהיה הנסיכה הקטנה והיחידה שלי, ואני אעניק לה מעל ומעבר.
"מה את שותה הודיה?" אני שואלת כשאני תופסת אותה בזווית העין שלי, היא נכנסת למטבח ומתיישבת באחד מכיסאות הבר.
"אין הרבה אפשרויות." היא צוחקת ואני מבינה כבר שהיא רוצה מים.

"תודה לאל שאתה פה." אני פותחת את הדלת ומחבקת את רותם חזק, עוד דקה עם הודיה והייתי הופכת להיות משוגעת.
רותם צוחק ומחבק אותי בחזרה.
"הנה אתה!" אני שומעת את קולה של הודיה ותוך שניה רותם כבר לא לידי.
אני הולכת בחזרה לסלון, שם כולם יושבים. אני מתיישבת ליד רותם, אך אני לא בטוחה שהוא מבחין בי, ומתעסקת בקצה החולצה שלי שחוט קטנטן נפרם ממנה.
"אומייגאד!" אני שומעת צעקה ורותם מסתובב אליי ולוקח את ידי בין ידיו, כניראה שהוא הרגיש שהתיישבתי לידו. "תראי לי!"
הודיה קמה ממקומה במהירות במתיישבת ביני לבין רותם כך שהידי עוזבת את ידו.
אני לא יודעת אם ההורמונים עושים אותה כל כך תוססת או שזאת באמת היא.
"מהמם." היא נרגעת בעוד היא מסתכלת על הטבעת ומלטפת את היד שלי. "קבעתם כבר תאריך?"
אני מנידה בראשי לשלילה, ונזכרת שבכלל התארסתי! זה ברח לי לגמרי מהראש.
"אז הגעתי בזמן!" היא אומרת ומוחאת כף.
כן ברור, רק זה היה חסר לי.

אני סוגרת את הדלת מאחוריי ונכנסת לתוך החלל החשוך. אני הולכת בחדר המוכר אל המיטה שלנו, ונשכבת עליה בשקט.
הערב נגמר. כל אחד עלה לחדר שלו, אספתי את כל הכלים ושטפתי אותם, לאחר מכן שטפתי את הרצפה שהייתה מלוכלכלת נורא וכשסיימתי נכנסתי לחדר סוף-סוף.
הייתי צריכה מנוחה, היה היום כל-כך מעייף. כל היום פגישות ונסיעות מיד אחר-כך להגיע הבייתה ולהתחיל להכין אותו לקראת הודיה ואלון.
רציתי רק להיכנס מתחת לשמיכה, שרותם יחבק אותי ושאני אשקע בשינה עמוקה עד מחרתיים… מה שלא כל כך הייתה אפשרות בשבילי.
"הכל בסדר?" אני שומעת את רותם מאחוריי ובשנייה נדלק האור, אני מסתנוורת.
אני מסתובבת ומסתכלת עליו, רק מגבת תלויה על גופו, שיערו רטוב וכמה טיפות מים נחו על חזהו החשוף.
אני מהנהנת במהירות וקמה אליו.
אני רוצה את המגע שלו, את הליטוף שלו… זה היה חסר לי במשך כל היום.
"רגע, רגע," הוא צוחק בזמן שאני מושכת אותו אחריי אל המיטה. "תני לי להתלבש."
אני משנה כיוון ומושכת אותו אחריי אל עבר חדר הארונות.
"את מתכוונת להישאר גם כשאני מתלבש?" הוא צוחק.
"זה לא שלא ראיתי כלום לפני." אני מגלגלת את עיניי והוא שוב צוחק.
ידעתי שככל שאני עומדת לידו הוא ימהר אז פשוט חיכיתי לו.
"נו תותי." אני אומרת בזמן שאני מרעידה את רגלי הימנית מתוך חוסר סבלנות.
"קרציה," הוא ממלמל ומוציא בוקסר שחור מהארונית.
אני יוצאת מחדר הארונות והולכת לכיוון המיטה. רגע לפני שאני מגיעה אליה אני מרגישה ידיים חסונות נכרכות סביב בטני ומחבקות אותי בחוזק, גוף נצמד אל גופי וראשו נח על כתפי.
"כבר אין לנו זמן ביחד." אני אומרת וידי מלטפת את ידיו.
"אני יודע." הוא אומר וקולו נשמע מצטער.
"תבטיח לי שלא נהפוך להיות אחד מהזוגות האלה." אני מסתובבת ומסתכלת בעיניו, מניחה את ידי סביב צווארו.
"איזה זוגות?" הוא שואל ולא מבין, מהדק את אחיזתו בי.
"הזוגות שקמים בבוקר לעבודה, חוזרים הבייתה מהעבודה, מדברים על חשבונות מים וחשמל והולכים לישון." אני מדברת מהר ומשפילה את ראשי, מסתכלת על רצפת הפרקט החומה.
אני לא רוצה להיות חלק ממערכת יחסים כזאת, ששני הצדדים כבר עייפים מכל היום שעבר עליהם ופשוט לא נותנים יחס אחד לשני, זה הפחד הכי גדול שלי.
אני רוצה להיות במערכת יחסים מתוך אהבה, ולא מתוך הרגל… ואני רואה את זה בכל-כך הרבה זוגות שכבר המון זמן ביחד… שעם השנים האהבה הפכה להרגל ושאין לה חשיבות.
"בחיים לא." רותם מאשר ומרים את ראשי בעזרת אצבעו, מגעו בעורי מעביר בי צמרמורת.
אני מחייכת אליו, ומסתכלת עליו… הוא כל כך יפה עם העיינים האלה שלו. אני עולה על קצות אצבעותי ומתקרבת לשפתיו בעדינות, עיני עצומות ושפתי מרפרפות על שפתיו, נוגעות לא נוגעות.
"באותו יום שראיתי אותך, ידעתי," הוא אומר לתוך שפתיי וזה גורם לי לחייך חיוך קטנטן. "את כל-כך יפה אבישג."
אני לא עומדת בזה יותר ודוחפת את עצמי לשפתיים האלו, שממלאות אותי באושר ואהבה, שגורמות ללב שלי להתחמם ולפעום במהירות.
הנשיקה לאט-לאט מעמיקה ונהיית אגרסיבית, הוא מרים אותי כך שרגליי כרוכות סביב אגנו. יד אחד תלויה על צווארו ויד אחת מלטפת בעדינות את הזיפים הקטנים שאני מכורה אליהם. הוא הולך לאחור ומפיל אותי על המיטה, עולה מעליי ונושק נשיקות קטנות לשקע שבצווארי. "כשאחיך וגיסתך בחדר ליד?" אני גונחת בשקט למגעו של שפתיו על עורי.
אבל רותם לא מפסיק, ואני מבינה לאן זה מוביל.

אני מתעוררת באיטיות וממצמצת כמה פעמים, אני מסתנוורת מאור השמש שמאיר על פני דרך החלון הקטן שבחדר.
אני משפשפת את עיני עד שהראייה חוזרת להיות ברורה ואני מתאמצת להסתכל על השעון שתלוי בסוף החדר. שמונה וחצי.
אני שמה לב ליד של רותם שכרוכה בחוזק סביב אגני, כאילו שמפחד שאברח לו באמצע הלילה. אני מסתובבת אליו בזהירות ומסתכלת עליו.
כבר הזכרתי שאני אוהבת את היופי שלו?
אני מתקרבת אליו יותר ומנשקת את לחיו כמה נשיקות קטנות, שיתעורר. אני יודעת שעוד מעט יש לו פגישה חשובה והוא לא יכול לאחר אליה.
הוא מתחיל להתעורר אחרי הנשיקה השישית שאני נותנת לו וישר מחייך חיוך קטן.
"אפילו לישון אי אפשר?" הוא שואל בקולו המחוספס ומשפשף את עיניו.
"פעם אחרונה שאני מעירה אותך." אני מודיעה, משלבת את ידיי ומתיישבת לידו.
"טוב אמא," הוא צוחק ומתיישב לידי, קובר את ראשו בצאוורי. "בוקר טוב."
"בוקר נפלא." אני מחייכת חיוך ענקי.
המון זמן לא היה לי לילה כמו שהיה לי אתמול.
רותם מרים את ראשו מצאוורי ומסתכל עליי, מבטו רך.
"תפסיק להסתכל עליי ככה." אני צוחקת.
"איך אני מסתכל עלייך?" הוא שואל ומבטו הופך למבט שייש בו לו מעט שעשוע וילדותיות, הוא משחיל את ידו מתחת לגבי ומושך אותי אליו, אני מניחה את ראשי על חזהו החשוף ומשחררת אנחה.
"כאילו אתה לא רוצה שנעזוב את המיטה הזאת אף-פעם." אני אומרת ברכות.