טוויטי על הפינה הימנית

אני צועד למבנה הנקי מדיי הזה. וכל האלה מסתכלים עליי ככה, בזווית העין. ואני חותם לכם, חותם! שאני לא בא להם בטוב. אני רק מתקרב ישר כולם נהיים ערניים יותר, מחזיקים תתיק שלהם קרוב. כאילו מישו רוצה תתיק שלהם בכלל. אני עובר ככה ברחוב, אזניות מתות על הצוואר ובשיא הסטייל צועד בין כל האנשים החשובים האלה. כי אני מה, אפס. עם הראסטות על הראש שלי. ואיזה ראסטות! השורשים שחורים, באמצע סגול ובקצוות- בדיוק שלשלום הייתי אצל שפרה. חמצנתי. איזה שילוב קטלני תודו. ועגיל בגבה, וגולגולת באוזן. צעיף אדום ענק קשור על הראש, שאם תסתכלו מספיק קרוב תוכלו לראות הדפס של טוויטי על הפינה הימנית. קטן כזה, צעצוע. אבל תאמת אני כל הזמן מקפל ומסתיר אותו אז עזבו.
אני כולי צועד, מגיע לכניסה ומייד השומר קופץ. "אהלן," אני זורק.
"פתח את התיק" הוא אומר באוטומט.
דביל. אין לי תיק. "אין," אני בא לעבור את גלאי המתכות הזה.
"היי, היי, מה אתה רץ. תן לבדוק אותך", הוא שולח יד לפנים לעצור אותי.
ואת זה אני אוהב. אבל הוא איטי, נו. העפתי לו תיד. "זוז, מה אתה נתקע" אני אומר.
"דבר יפה!" הוא מתרה בי. כאילו אמרתי משהו לא פסדר, בחייאת.
"למה מה עשיתי? כולה רוצה להיכנס, אסור? מה זה לא מדינה חופשית פה? חשבתי כל אחד עושה מה בראש שלו."
"תראה, יש נהלים ותקנים שאתה מחויב על פי החוק להישמע להם" עכשיו השומר כבר נעמד. עלוב, בקושי מגיע לי לכתף. מטר תשעים ושתיים נקודה שלוש. מגדלי עזריאלי אני ליד הקופים מהגן של אח שלי.
"וואלה? קלוט, אני מסתכל ורואה רק מדים ששכחו לגהץ כבר יומיים עומדים מולי, מקשיב לאוויר ולא שומע כלום. מה אומר? אולי אני חירש. אני אקבע תור לרופא עיניים." הרגל שלי מתחילה לזוז בעצבנות. הזמן לא לוחץ לי, אבל אני באתי ליהנות, והוא יבש כמו המדבר באנטרקטיקה. אין לי באמת מה לעשות בפנים, אבל כבר אמרתי- הוא יבש. וככה לא זורם לי. השומר לקח נשימה כדי לענות, ואני עפתי לי פנימה. הגלאי מתיל לצפצף. מה הוא עושה לי פוזות, אפשר לחשוב. גמני מצפצף עליו.
"היי, אתה! חזור!" איך אני חולה על המשפט הזה. כמעט בכל סרט אקשן בסצנת מרדף יש אותו. משפט מטומטם. מה הרודף חושב, שהנמלט באמת יואיל בטובו לחזור? שורה שצריך להוריד מכל תסריט. זה כל הקטע של הלברוח. לא חוזרים.
אני רץ ועולה במדרגות, והשומר אחריי. תוך כדי ריצה אני מוציא מצית. "אסור לעשן פה!" השומר מקרטע מאחוריי. מסכן.
"מי מעשן? נראלך!" אני צוחק ומדליק את המצית. הריח של האש, לזה אני מכור. כאילו כל הלהבה נשרפת בתוכי, ואני רץ! מה זה רץ, הצ'יטה נראית כמו זאב לידי.
תקשיבו, איזה אדרנלין. איזה אקשן. תענוג. את כל המקום כבר הקפיצו בגללי. לא מתכנן משהו רע. לא. רק מתכנן סיפור יפה לארוחת הערב. "היום, אתה לא מבין, איזה מסטול אחד נכנס אלינו" זאתי עם הג'ל בשיער תגיד לחבר שלה. "ואני קפצתי עליו, ככה-" השומר יתאר לאשתו בעיניים בורקות.
פניתי ימינה ונופפתי לשתי בנות שעמדו ובהו. "איזה סרט, אה?" קרצתי.
"באנה, אתה חתיכת–" השומר מאחוריי התחיל לגדף.
"ששש! מה אתה דפוק? יש כאן תינוק," אני קורא לו ובפנייה חלקה ומלאת משמעות (נתקלתם פעם בפנייה מלאת משמעות?) שלא תבייש את ג'יימס בונד, נכנס לשירותי הנשים. למזלי, הם ריקים. אני מוציא את הפלאפון שהיה תקוע לי עד עכשיו על הראש, בין קפלי הצעיף, פועל כל הזמן על ווידאו. אני נעמד מול המראה ומכוון את העדשה אלי. "אחרי מרדף לא ייאמן," אני מתנשם ומתנשף. אפקטים, אפקטים, "אני מצליח לתפוס את הפושע בשירותים. ייקח זמן עד שהוא ייכנס, דקה זה יבוא." השומר, רואים עליו, בא מבית נוראי. זבל. אבל אשתו למזלי חינכה אותו טוב- לשירותי נשים לא נכנסים. אבל הוא ייכנס. חסר לו שלא. הוא הזאב ואני הנקניק. נקניק בתוך זבל, אבל עדיין נקניק. בינתיים אני עושה פרצופים למצלמה, נהנה מהשקט.
את הסרטון אני אעלה אח"כ לבלוג שלי. קוראים לו "מכות אילמות אלימות". איזה חכם אני אה? רצח.
זה כבר הסרטון השביעי. עכשיו אני במוזיאון. עשיתי כבר בקולנוע פעמיים, במסעדה, בבניין משרדים, באירוע, בקניון ובהופעה של אביב גפן. שם היה הכי צחוקים, למה זאת הייתה מאבטחת. ובכל זאת נכנסתי לשירותי הנשים. טעות, אבל מתוך הרגל, אני יודע… שירותי הנשים זה ה-מקום. שיא הקריירה שלי תהיה בממשלה. תארו לכם! השירותים של ציפי לבני. גדול. זו בטח תהיה משימת התאבדות, אז רק שתדעו עד אז שאני תמיד אהבתי את טיגר. הרבה יותר מאת פו הדוב.
אני אעשה כמעט הכול כדי שלאנשים יהיה מה לספר בארוחת ערב. שידברו עליי, לא מזיז לי. רק שיפסיקו לריב כבר, רבאק. אפשר לשמוע את הצרחות שלכם גם במאדים. יום ולילה, כמו סירנה במוח שלך שקודחת חור שאין פלא שאתה יוצא שרוט כמו החיים.
"והנה האורח שלי נכנס, קבלו אותו! אחי, אתה טוב. שיחקת אותה!.. אוי שיט… מה קורה, אימא."