מעמד חברתי- פרק 23

-נועה-:
אני מפגרת. אני מפגרת שנתתי לעצמי ליפול לתוך זה. אני זרקתי את עצמי בשביל בנאדם, אני הורדתי כל מסכה, כל פחד מול הבנאדם הזה וכל מה שהוא עשה היה לדחות אותי. זה לא שאני פגועה מזה שהוא דחה אותי, אני פגועה מזה שהוא לא נתן לזה צ'אנס. אני מכירה יותר מידי טוב אנשים שסובבים אותי, זה לא דבר שאני מתיימרת להגיד, זה כי אני מבינה מתי משקרים לי, אני מבינה מתי בנאדם כן רוצה לדבר כשהוא אומר שהוא לא רוצה לדבר, ואני יודעת לזהות את המצבים האלה שאני צריכה להילחם כדי לשמוע עוד פרטים, ואשיג אותם. ראיתי שעומר לא אומר לי הכל, ראיתי שמשהו באמת עובר עליו שהוא לא מסכים להגיד לי.
"נועה!" שמעתי כשהתקדמתי לרכב שלי באחד מהימים הבאים. "נועה בחייאת ראבק תעצרי!" הסתובבתי וראיתי את נדב. כל כך נחמד לראות מישהו שבאלי לדבר איתו. לא יצא לי לדבר המון עם החברות בתקופה האחרונה, חלקן כועסות על ההברזות ואני לא רוצה באמת לספר להן מה היה ומה קרה. ראיתי את עומר מסתובב בימים האלה, ובכל פעם שחשבתי להתקרב ולדבר עצרתי את עצמי. נמאס לי לנטור על זה טינה אבל כשאני נפגעת אני צריכה את הזמן שלי כדי להבין.
"תגידי לי את חירשת?" צחק נדב, "אני צועק לך כבר כמה דקות והולך אחרייך ואת לא מקשיבה."
"אני מצטערת, לא שמעתי," אמרתי לו, "אני לא כל כך מפוקסת."
"הכל בסדר?" הוא שאל מודאג ושם את ידו על הכתף שלי. הנהנתי אליו בשקט וחייכתי אליו. "נועה, אני הידיד הכי טוב שלך," הוא אמר לי, "לא דיברנו המון זמן באופן רגיל והרגשתי שאת נעלמת לי. אני לא רוצה שתסבני אותי, אני רואה שמשהו קורה."
"לא קורה כלום." אמרתי. הוא עיקם את פרצופו.
"סעי אחריי בסדר?" הוא שאל אחרי שהפנה את פרצופו לקראת המכוניות. הסתכלתי עליו לא מבינה. הוא אמר שהוא מכיר מקום שאפשר לדבר בו בשקט, בלי לחשוש שמישהו ימצא אותנו. צחקתי והנהנתי אליו. ממילא אחר הצהריים היה ריק. אחרי שאני לא צריכה לרדוף כל כך הרבה אחרי בנאדם שרק עכשיו אני מבינה שלא מצא באמת עניין בלדבר איתי, ואחרי שאפילו על בר אני לא צריכה לחשוב כי באמת הצלחנו לדבר, ולהבין מה היה, אני הרבה יותר משוחררת. אני יכולה לחזור לשגרת החיים הנורמלית והאיטים שחייתי זה הרבה זמן, אני יכולה סופסוף לנוח. אבל שגרה זה לא משעמם?
שמתי לב בזמן הנסיעה שאני מתחילה לנסוע אחרי נדב לבית שלו. הוא מבין כל החברים גר הכי רחוק מכולם, הכי רחוק מבית ספר גם, ביישוב ליד העיר. הוא הגיע לבית הספר הזה כי ההורים שלו ידעו שזה בית ספר שייתן לו עתיד טוב, ויקדם את המקצועות שהוא רצה ללמוד. הוא תמיד היה תלמיד טוב, אבל גם תלמיד מקובל, וידע לא לתת לחרשנות למבחים להפריע לחיים החברתיים שלו. הוא הצליח לכבוש הרבה בנות על ידי זה שהוא אמר שהוא תלמיד מצטיין וגם בליין מסיבות. החניתי את האוטו אחרי האוטו של נדב ויצאתי מהאוטו. הרבה זמן לא הייתי בבית שלו.
"הרבה זמן עבר," אמרתי לו ונתתי לו חיבוק מאחוריי הגב. הוא צחק והתחלנו ללכת לכיוון הבית.
"תכירי," הוא אמר והפנה את מבטו למעלה, "זה בית העץ החדש של הבית." הרמתי את מבטי וראיתי בית קטן על העץ, בדיוק במיקום מושלם, לא בית גדול, כולו מעצים שבדרך כלל הייתי מכניסה למדורה בל"ג בעומר. ראיתי שיש לו חלון קטן, אבל שהוא פשוט פשוט, מעץ פשוט ובהיר, ועל הגזע יש סולם נוח שאפשר לטפס עליו. הוא צחק ואמר שניכנס פנימה לתוךהבית, נביא קצת כיבוד, ונלך לשבת בבית העץ ולדבר. הרעיון הזה קסם לי.
בבית העץ חזרתי לתקופות שכבר כמעט שכחתי. במשך כמה שבועות אינטנסיביים הרגשתי שחייתי חיים של אנשים אחרים, התעסקתי עם אנשים שלא היה לי קשר איתם במשך השנים האחרונות ושלא באמת מכירים אותי כמו שנדב מכיר אותי. היה לי מדהים כשהוא שאל אותי על הבית, על אח שלי, ושסופסוף דיברנו באמת על תחילת שנה ועל כל י"ב. לדבר עם מישהו כמו נדב זה כמו לחזור למקורות, זה לחזור למי שאתה מרגיש איתו בטוח, לא צריך לקנות את האמון שלו, לא צריך לבנות בקושי וביזע מערכת יחסים לא קלה. זה לא להתחיל לרדוף אחרי מישהו כי זה מישהו שתמיד יישאר לידך. אני אפילו לא זוכרת מתי הקשר האדיר הזה נרקם, אבל הוא תמיד היה טוב.
"ועכשיו," הוא אמר לי, "ספרי לי קצת מה קרה."
"זה.." נאנחתי ונשענתי לאחור.
"זה קשור לעומר נכון?" הוא שאל. הרמתי אליו את מבטי. הוא צחק ואכל מפרוסת האפרסק שהוא חתך לעצמו. "מה את חושבת שאני עיוור? את חושבת שלא ראיתי אתכם מדברים? את חושבת שאנשים אחרים לא ראו אתכם מדברים?"
"ומה חושבים?" שאלתי.
"מה זה מעניין אותך מה חושבים, מענייין מה קרה לך ואם את בסדר." הוא אמר מיד והתמקם בצורה יותר נוחה. הוא הוריד את הסווטשרט שהוא לבש וחשף את גופו היפה. תמיד נדב היה יפיוף.
"זה באמת עד כדי כך מעניין אותך?" שאלתי והתיישבתי בישיבה מזרחית.
"את הידידה הכי טובה שלי, ואני רואה שמשהו קורה. אני מבטיח לך שאני לא אעשה לו כלום. אני רק רוצה לשמוע."
"ואיך אתה יודע שאני לא אספר לך שקרים על גבי שקרים רק כדי שתהיה מרוצה?"
"כי אני מכיר אותך יותר מידי טוב, את לא שקרנית." וסיפרתי לו, הכל. התחלתי מאותה מסיבה יחד עם ערן, ולסיפור של בר, ולתחילת הקשר עם עומר, ולמה שקרה עם שבוע המעשים הטובים של המורים, ועד למפגש האחרון עם עומר. הוא שתק במשך כל הדיבור, ואני פשוט הוצאתי במשך הרבה זמן את כל המחשבות מהראש. הוא היה הראשון ששומע את כל הסיפור שלי, הראשון שיודע מה באמת עבר עליי בחודש האחרון, היחיד שדיברתי איתו על מה שבאמת הרגשתי בקשר לפרידה שלי ושל ערן ואיזה הקלה אפשר לקרוא לזה הייתה כשקרה מה שקרה עם בר. הוא שאל מידי פעם שאלה קטנה שפתחה עוד חפירה של כמה דקות, ובעיקר ניסה לעכל את כל מה שאני מספרת לו. דיברתי ודיברתי, הרגשתי שאני מספרת לו סיפור של עשר ועשרים שנה, שהכיל אותי כל כך, שמילא אותי כל כך, שהיה חלק ממני. הרגשתי משוחררת פי כמה כשסיימתי לדבר על הכל.
"מה כבר יש להגיד.." הוא נאנח לבסוף, "טלנובלה יצרת לעצמך." הוא צחק. חייכתי וחיכיתי שימשיך לדבר. הוא אמר לי שלא היה לו מושג על כל זה, שהוא שמע חלקים קטנים, על הפרידה שהוא כמובן ידע, וראה את הקשר שנרקם ביני לבין עומר, אבל לא יכל להשלים לעצמו תמונת מצב אחת גדולה.
"הוא חסר לך?" הוא שאל.
"מי? בר או עומר?"
"עומר." הוא אמר מיד.
"בסופו של דבר כן, בסופו של דבר נהניתי מכל השיחות שלנו, מכל הרגעים הקטנים שהקשר הזה התפתח. אבל אני יודעת על עצמי שכדי לחזור איתו לקשר אני צריכה להפסיק להרגיש משהו."
"משהו לא סיפרת לי." הוא אמר לי אחרי כמה דקות. הסתכלתי עליו עם פרצוף לא מבין.
"למה הקשר שלך ושל בר הפסיק בעצם? איך זה שעל זה את לא מדברת? זה טוב ויפה שדיברתם ושהוא הגיע אלייך, אבל משם קפצת לעומר ואת הסיפור הזה לא סיימת."
"בר אמר שהוא לא מעוניין בקשר איתי." אמרתי לו.
"ככה? חד וחלק?"
"ככה." נאנחתי. הוא הסתכל עליי בפרצוף מתוסכל.
"אין פיתרון לכל הסיפור הזה," אמרתי לו בכנות, "זה פשוט עניין שהכיל אותי בחודש האחרון ואני עכשיו צריכה להתחמק מכמה מבטים. כשבנאדם אומר לך חד וחלק שהוא לא מעוניין לדבר איתך, אז עם כמה שזה קשה אתה תעשה את זה. כשמישהו דוחה אותך אז גם ממנו תתפוס מרחק. הקטע הוא שאני מרגישה שאין לי ממש לאן לחזור."
"את אומרת שאת צריכה לבנות את היסודות מחדש?" הוא שאל.
"אני מרגישה שזה שלא מצאתי עניין כל כך גדול בשישייה הנצחית של השכבה, זה סימן למשהו. משהו קורה לי, משהו עובר עליי, אני מתחילה לצאת קצת מהמקום המוגן שאני התרגלתי אליו, והסיכון הזה עושה לי טוב כי אני מכירה ככה אנשים שאולי אני מפסידה שאני לא מכירה."
"את שוברת את המעמדות החברתיים שהשכבה הזו יצרה." הוא אמר לי ברגע של הארה. חייכתי לעצמי והסתכלתי עליו.
"זה בדיוק זה. המסע הזה מרתק, המסע הזה מדהים, הוא גורם לי להרגיש שאין צורך בקטלוג של כל החברה הזו. אני יכולה למצוא עניין בכל קבוצה, בכל שיחה, אם הבנאדם רק פותח את הלב ורוצה גם הוא באותה השיחה."
"האמת," נאנח נדב והסתכל עליי, "גם אני מרגיש שעושה לי משהו הכיתה הזו, מכניסה אותי למסע משל עצמי, של התבגרות מטורפת, של חברתיות. אני אומר לעצמי מלא שזו השנה האחרונה לכל הטוב הזה, למסגרת שהיא לא קשוחה כמו צבא, לחברים, ליצירה, ואני נהנה מזה. לדוגמא גיליתי חבר חדש שאף פעם לא חשבתי שאני אדבר איתו, בקצהו השני של השכבה, בכיתה שכמעט ואף אחד לא מדבר עם מישהו משם מכל החבורה שלנו. יש לנו המון תחומי עניין, יש לנו המון על מה לדבר. התחלנו להתאמן ביחד כי הוא גר ממש קרוב. אני מרגיש שהפסדתי את הקשר איתו בחמש השנים האחרונות."
"מדהים אותי מה שאתה אומר, באמת. ולשמחתי, עם כל השינויים האלה, יש דברים שגם נשארים קבועים. הקשר שלנו הוא כזה." חייכתי אליו.
"הוא תמיד יהיה." הוא אמר לי ליטף את כתפי, "תמיד תהיי חשובה לי."