שינוי זה לא רע ~ פרק 30 ~ סוג של סיפור ערסים

פרק 30:
נ.מ. שון
שבוע עבר מאז התקרית בבית חולים.
רון חזר לפנימיה והוא נהיה אדיש.
אני לא רואה כלום בעיניו כשהוא מסתכל עליי.
לפי מה ששיר אומרת הוא לא היה עם אף אחת. אבל אין לי מושג מה קורה איתנו.
הוא לא מוותר על האגו שלו האידיוט הזה.
ישבתי בקפיטריה עם שיר ואלירן ורון ישב בשולחן אחר עם הבנים.
הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מסתכל עליי בהבעה ריקה.
השפלתי את מבטי ושיחקתי עם האוכל שלי.
"שון את בסדר? לא אכלת" שיר אמרה והסתכלה על הצלחת שלי.
שלחתי מבט אחרון לרון רואה שהוא לא הזיז את עיניו ממני.
"אני לא רעבה" אמרתי וקמתי עם הצלחת שלי.
הרגשתי סחרחורת תוקפת אותי.
תפסתי את ראשי והלכתי לשירותים.
נשענתי את על הכיור וניסיתי לנשום.
"תנשמי שון את לא יכולה להתעלף בשירותים לבד שוב" מלמלתי לעצמי והתמונה הישנה עלתה במוחי.
* פלאשבק*
'לאחר מות אמה'
הלכתי בבית הספר מנסה להתעלם ממבטי הרחמים הנעוצים בי.
שמעתי כל מיני מלמולים.
חלק של משתתפת בצערך וחלק של איזה מסכנה.
הרגשתי גוש חוסם את גרוני ומפריע לי לנשום.
חיפשתי אותו בעיניי.
הייתי צריכה אותו.
את סהר.
עברתי כיתה כיתה והסתכלתי בחלון הקטן של הדלת.
הגעתי לכיתה ושמעתי גניחות .
פתחתי קצת את הדלת ולא האמנתי למראה עיניי.
סהר שוכב עירום על ילדה מכיתתי שהייתה עירומה גם היא.
הרגשתי את הדמעות עולות בעיניי וחוסמות לי את שדה הריאה.
סהר סובב את ראשו במהירות והיישיר את מבטו אליי.
"את יכולה לצאת בבקשה?" הוא ביקש.
טרקתי את הדלת ורצתי משם לשירותים.
הסתכלתי במראה ונחרדתי.
האיפור העדין שהיה על עיניי זלג עכשיו במורד לחיי וליכלך את סוודר הקשמיר הוורוד האהוב עליי.
אספתי את שיערי וניסיתי להכריח את עצמי לנשום אבל לשווא.
"שון תנשמי. לאט. תנשמי תנשמ…" קרסתי על ההרצפה ועיניי נעצמו.
שקעתי בשינה עמוקה.
*פלאשבק*
פתחתי את הברז ושטפתי את פניי.
הסחרחורת טיפה עברה אבל תחושת המועקה עדיין ישבה על חזי.
רצתי במורד המסדרון אל עבר החצר.
פתחתי את הדלת בתנופה ונתתי לאור השמש להציף אותי.
הלכתי לאט לדשא ונשכבתי עליו עוצמת את עיניי בכניעה.
אני רק ינמנם לרגע…
~
פקחתי את עיניי מסונוורת מהאור הלבן שבקע ממנורת התקרה.
מצמצתי מעט מנסה לסלק את הכאב מעיניי.
ניסיתי לקום והתעלמתי מהסחרחורת הקטנה שהידהדה במוחי.
"היי היי… לאט לאט." שמעתי קול לצידי שהשכיב אותי חזרה במיטה.
הסתכלתי על כיוון הקול וראיתי את רון.
"איפה אני? ומה אתה עושה פה?" מלמלתי והנחתי את ידי על ראשי.
"את בחדר האחות. ומצאתי אותך מחוסר הכרה על הדשא ולא הצלחתי להעיר אותך אז הבאתי אותך לפה" הוא הסביר.
"אני בסדר אתה יכול ללכת" אמרתי והתיישבתי.
"שון עשיתי טעות. לא הייתי צריך להגיד לך את זה. פשוט כל כך כעסתי כשראיתי אותך איתו ואז שמעתי את מה שאמרת לשיר ולא ידעתי מה לחשוב…. אני כל כך מצטער. בבקשה תסלחי לי." הוא התחנן והחזיק בידי.
"עבר שבועיים מאז רון. וזאת הפעם הראשונה שאתה מתנצל. זה אומר שחשבת שזה בסדר להגיד לי את זה?" אמרתי וקמתי מהמיטה.
לקחתי את הטלפון שלי מהשידה ויצאתי מהחדר.
אני לא יוותר לו כזאת בקלות.