אקדמיית אגפנתוס: פרק רביעי

אני לא יודע למה הסכמתי לזה, למה נכנעתי לרצונה של אימי, אבל איכשהו מצאתי את עצמי עומד בחליפה באמצע אולם נספים.
אימי אוהבת לעשות את זה, להלביש אותי יפה, להגיד לי להתנהג יפה וללכת להראות אותי לאנשים, כאילו אני בן חמש עוד הפעם.
אני מביט סביב ומחפש דרך לברוח, נאי יודע אימי תדע ברגע שרגלי תדרוך מחוץ למקום הזה אך אם לומר את האמת אני לא ממש יכול להגיד שאכפת לי, הייתי פה הראתי לכולם שאני טוב בדיוק כמוהם ואולי יותר ועכשיו אני יכול ללכת לי.
לרוב אני שמח להיכנס לכל המסיבות האלו של אקדמיית אגפנתוס, לפלרטרט מעט אולי להשיג דייט או שניים, אך השנה היה חסר ניצוץ מסויים, התרגשות או משהו בסגנון, אני לא יודע מה בדיוק, אני פשוט יודע שבפעם הראשונה זה נצח המקום הזה משעמם אותי.
יש סביב כל-כך הרבה נערות יפות ואני בטוח שגם מעניינות, מספיק נערות בשביל להעסיק אותי במשך ימים, אבל משום מה לא היה לי רצון לדבר עם אף אחד מה.
הגעתי לפה לא מזמן, אך חוץ מלדבר עם כמה אנשים שאימי החשיבה כחשובים, ביליתי בעיקר בחיפוש אחר משהו, אני לא כל-כך בטוח מה חיפשתי, אבל חיפשתי דבר מה.
הדלתות נפתחו פעם נוספת, אך לא החיצוניות, אלו היו הדלתו שדרכן נכנסות הנערות, ואני חייב להודות שלא התכוונתי להביט בכנכנסות בגלל שזה כבר לא ישנה דבר, אחרי הפעם הראשונה שבה רובן נכנסות אלא בעיקר פשוט נערות שיצאו וחוזרות למסיבה, אבל כאשר אני מסתובב אל עבר הדלת, אני מבין שהן מוכרות לי, ולא בגלל שכבר ראיתי אותן הערב.
היה קל לראות אותן בין כל שאר הנערות בעיקר בזכות שיערה הסגול של אחת מהן, אך לא יכולתי להגיד בדיוק מאיפה אנ ימכיר אותן עד שהאחרונה מבניהן נכנסה, ואז הבנתי מאיפה הן מוכרות לי.
היה בה משהו מקפיא עצמות כמעט, מין קרירות שנכנסה איתה לחדר, היה ברור שהיא לא רוצה להיות פה, שהיא מעדיפה להיות בכל מקום אחר, ומשום מה זה סיקרן אותי, משום שרוב הנערות אהבו את כל המשפים הללו, אפילו נערות אגפנתוס אשר נחשבו מעט מוזרות, אפילו הן אהבו את זה, את השמלות והמצלמות וכל האנשים הללו שמחמיאים להן.
כמובן שנערות אגפנתוס רגילות לכל זה, הן הרי הבנות של עשירי העולם, אילי נפט, פוליטיקיים, סלבריטי, כל מי שהיה חשוב מספיק בשביל להיחשב.
משהו בנערה ההיא משך אותי אליה, משהו שגרם לי רצון לגשת לשם ולהפשיר אותה, לשמח אותה.
אני לא חושב שהייתי מודע ממש לעובדה שאני הולך לעברה, לא ידעתי שזה מה שאני עושה, לפחות לא עד שעמדתי מולה.
"היי." אני אומר וכאשר היא מרימה את פניה אליי היא נראית פשוט מופתעת, כנראה מזה שהעזתי לדבר אליה בכלל.
"היי." היא אומרת ושולחת אליי חיוך קטן בזמן שהיא מזיזה את שיערה הבהיר מפניה, וברגע הזה הבנתי שאולי טעיתי בפירושי את ההפתעה שלה, אולי היא הייתה מופתעת מזה שמישהו הבהחין בה בכלל.
"אז מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?" אני שואל, לא בדיוק בטוח מה אני רוצה שהיא תגיד לי, אני פשוט רוצה לדבר איתה, הבעיה הייתה ששאלתי את השאלה הלא נכונה.
"למה?" היא שואלת והבעתה הקפואה חוזרת אל פניה."אני לא נראית מתאימה למקום כמו זה?" היא שואלת, ואני מבין שפגעתי בנקודה רגישה, לעזאזל, למה אני חייב להרוס את זה תמיד.
"לא," אני אומר לה בכנות."את נראית מתאימה יותר לאגדות," אני אומר ומחייך אליה."בגלל שאין מצב שאת אמיתית." כל מילה שאמרתי לה כרגע, היא אמת, היא נראית כמו אלפית או פיה ברגע הזה עם עורה הבהיר ושפתיה הכהות, היה בה משהו שגרם לה להיראות לא אמיתית, כאילו דמיינתי אותה.
לא נראה שהיא מאמינה לי, אך מה שאמרתי הרגיע אותה, כאילו היא פחדה שאני עומד לערער על זכותה להיות פה או משהו ומרגע שהבינה שאני לא עומד לעשות זאת המתח עזב אותה.
היא הייתה מורכבת, וזה היה מוזר במקום כמו זה, מקום שבו רוב הנערות הן פשוט מי שהן, לימדו אותן מילדותן שהכול מגיע להן, לימדו אותן שהן חשובות יותר מרוב האנשים, שלאיש אין זכות להגיד להן שהן לא טובות מספיק, לימדו אותן להאמין שהם אלות המהלכות על האדמה, אך היא הייתה שונה.
היא הייתה אלה אבודה.