ציידת שבט הברקת-פרק 4

התעוררתי והיה כבר ערב בחוץ. כאב לי הראש, אני שונאת להירדם בצהריים ולישון עד הערב ,זה תמיד גורם לי כאבי ראש וזה גם לא טבעי ,אני רגילה לקום כול בוקר מוקדם לעבוד ולהתאמן קשה ולישון מוקדם, לשבור את הסדר הזה גורם לי להיות עייפה עוד יותר ולכאבי ראש חזקים. אולי אני יצא לריצה וכך אכפר על הזמן שבזבזתי בלא מעשה. ניסיתי לקום אבל כאב חזק מגבי פקד אלי לשכב חזרה. אה נכון כמאת שכחתי מהחותם ,אולי כדי שאני ייקח את הכדור הזה שהנער הצעיר בן ה18 נתן לי כשיצאתי מטקס החותם. הסתכלתי סביב ולא הצלחתי ליראות אותו ,אה נזכרתי שמתי אותו בתוך המגרה של המקלחת , יופי ארין פשוט גאונה !! דלת המקלחת הייתה פתוחה ומתוכה יצא אור . יופי ,ועכשיו גם שכחתי לסגור את האור והדלת!! ראש השבט יכעס שיגלה כמה אנרגיה אני צורכת בשביל להפעיל בית עם בנדם אחד בתוכו . קמתי לאט במקומי . החותם כאב בעוצמה אדירה ,הלכתי שני צעדים ונפלתי על הרצפה ,כוחי הפיזי גם חלש מאוד ,מעניין ,פתאום נזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר וכתוצאה ממסקנה זו הבטן שלי החלה לגרגר. אני לא מאמינה שהגעתי למצב המשפיל הזה שבוא אני צריכה לזחול למקלחת אבל זו האפשרות היחידה שנותרה לי ,כול צעד שעשיתי בזחילה ,הכאב החמיר , החותם כמו בער באש ושלך גלים חדים של קור לעורקי. כשהגעתי סוף סוף למקלחת ,החסרתי פעימה , הכול היה מבולגן וזרוק בכול עבר ,משהוא פרץ לביתי וחיפש משהוא ,אני לא אשקר ואומר שהגנבה זה הדבר הראשון שהדאיג אותי ,אולי זה ישמעה מוזר אבל הייתי מעדיפה שהגנב יגנוב בשקט את מה שרצה ולא יעשה כזה בלגן אחריו ,האם הוא בכלל שוקל את האפשרות שאני צריך לסדר אחריו ,הוא בכלל יודע כמה זמן לקח לי להבריק את המקום, זה הדבר שבאמת עיצבן אותי באותה סיטואציה . טוב נו אי אפשר לדרוש מגנבים להיות מסודרים יותר כאשר הם מבצעים פשע . התקדמתי לעבר המגרה שהושלחה על הרצפה כנראה במהלך חיפושו של הגנב , למזלי הכדור נישאר במקומו, בלעתי אותו ,לאחר כמה דקות הכאב שכח ואני יכולתי לעמוד על רגלי, אבל עדיין הייתי חלשה ,כשיצאתי מהמקלחת שמתי לב לכך שגם חדרי מבולגן מפריצה. יכול להיות שבגלל הכאב לא הבחנתי בכך קודם ואולי זה בשל כמות הדברים הקטנה שהייתה לי , מה יש לגנב לחפש בביתי . זה חייב להיות גנב מחוץ לשבט, עם הוא בחר לפרוץ דווקא לאחד מבתי "ילדי הגלות" הרי כולם יודעים שכמאת ואין לנו רכוש בר-ארך בבית. לפתע שמעתי נקישה חזקה בדלת. מי זה יכול להיות ,זו הפעם הראשונה שמישהו דפק לדלת ביתי ,משהוא באווירה הכללית היה מוזר ואותות הזהרה צרחו בתוך ראשי ואמרו לי לא לפתוח את הדלת .עוד נקישה נישמע והיא הייתה חזקה יותר, החלטתי שאפתח את הדלת אבל ליתר ביטחון החזקתי סכין קצרה בידי השמאלית. "מי שם?" שאלתי בכול צרוד ,כנירא בגלל שלא השתמשתי בו זמן רב. "זאת אני שרלוט" "שרלוט ?! מה את עושה פו את לא אמורה לישון ,המאמן שלך יהרוג אותך עם הוא יגלה…" אמרתי אך שרלוט קטע אותי עוד ליפני שהספקתי לסיים . "מאמן שמאמן ,אני כבר ילדה גדולה וחוץ מזה מה שהוא לא יודע לא הורג אותו נכון ,עכשיו תיפתחי כבר, קר בחוץ". הורדתי את הסכין ונאנחתי , לא היה לי כוח עכשיו להכנסת אורחים ובמיוחד לא במצב שהבית נימצא בוא . פתחתי את הדלת "אפשר להיכנס" אמרה שרלוט כשהיא קופצת במקום בניסיון להתחמם, זזתי הצידה מהדלת ושרלוט נכנסה . "אז איך את מרגישה, היד עדיין כואבת?" היא שאלה בזמן שהתיישבה על הספה. "האמת את היד אני כמאת ושכחתי ,היא לא כואבת לי בכלל" . אמרתי "והחותם?" היא שאלה. "גם הוא בסדר". אמרתי אבל משהוא היה מוזר, אני לא זוכרת שסיפרתי לה על כאב כול שהוא בחותם , אבל טוב זו שרלוט היא תמיד קלטה דברים מהר. "אוי בחיי כול השבטים ,מה קרה לבית, משהוא ניסה לפרוץ?!" אמרה שרלוט בקול מופתע . "כן כנירה מתי שישנתי פרצו לבית , אבל את יודעת חוץ מהבלגן שמתי לב שהם לא לקחו כלום, מעניין מה הם רצו" . "ואין לך מוסג מה הם חיפשו" אמרה שרלוט בטון מתעניין. "שום שמץ" אמרתי וחייכתי אלהה .משהוא בא לא הרגיש לי נכון, התחלתי לחשוד שזוהי לא שרלוט, דרך נקישתה בדלת ,שרלוט כול כך עדינה ,עם היא הייתה דופקת בדלת היא הייתה עושה זאת העדינות ובנימוס, גם דרך הדיבור שלה וההתנהגות שלה הפכו כאילו יותר בטוחים, אני לא חושבת שזו שרלוט שאני מקירה. "משהוא קרה ?" אמרה שרלוט וחייכה אלי חיוך רכב. "כלום רק תהיתי , מה קרה לשריטה הקטנה שקיבלת היום בבוקר ביד, את זוכרת ,הראית לי אותה כשחזרתי "מטקס החותם " ". אמרתי . היא הביטה בידה חייכה אלי ואמרה. "היא הייתה כול כך קטנה שכאשר שמתי אלהה קצת משכה היא נעלמה" . זה היה הקטע בוא חטפתי את הסכין מן השולחן וזרקתי אותה לכיוון שרלוט ,או לפחות למישהו שיתחזה לה. שרלוט האמתית לא הראתה לי שום שריטה היום ולא דיברנו על הכאב החותם שעל גבי בכלל ,זוהי לא שרלוט. שרלוט המזויפת קפצה במהירות והתחמקה מסכיני.
"מי אתה צל?" אמרתי והתבוננתי בשרלוט המזויפת מתנשמת ליד החלון.
"איפו זה, איפו את מחביא את זה " צעק הצל.
"אני לא יודעת מה אתה מחפש ,אבל עשית טעות שבאתה לבית של "ילדת גלות" " .אמרתי . והתחלתי לרוץ לעברו ,אבל פתאום זה הכה בי , נפלתי ארצה והכאב החזק בגבי חזר ,שרירי עדיין היו חלשים מהכאב ומאי האכילה כול היום.
הצל שלף את הסכין שניתקע בקיר מזריקתי והתקדם לעברי . הוא הצמיד את הסכין לגרוני ומשך את ראשי למלה דרך שערי. צרחתי מכאב . "אין לי כוח למשחקים ילדה ,איפו את מחביאה את זה?" אמר הצל בקול ממהר .
לא עניתי הוא הרים את הסכין ,וכיוון אותו הישר לליבי ובא לתת את המכה הסופית .ברגע האחרון מיקי קפץ דרך החלון , בעט בצל לכיוון הקיר והשתמש בקיסמו כדי לפורר את הסכין. אני התנשמתי לרווחה. מיקי הוא עוד אחד מילדי הגלות. שערו אדמוני ועיניו ירוקות וגדולות .הוא בן 13 אבל הוא חזק מאוד בכמה רמות מילדים אחרים בשבט משכבת גילו .הקסם שלו הוא קסם שמאוד קשה לשלוט בוא ,אפילו למורה שלי משבט המעתיקים קשה לבין אותו לעומק. הקסם שלו מאפשר לו להרגיש יותר מכולם את מבנה העולם {אטומים} בעזרת הקסם הוא יכול, כמו "להעלים" דברים שבעצם מה שהוא עושה זה רק להפריד את האטומים בהם ולפזר אותם באוויר. יש לו מתקפה מיוחדת שבה הוא מחבר את האטומים שהוא לקח מנשק ובונה מהם נשקים קטנים ורבים אחרים וכך קולע את הצל. בגלל כול יכולות אלו הוא הרבה יותר מפותח לסביבתו וחושיו חדים מאוד ,הוא כנירה שמע שמשהו לא בסדר מתרחש בביתי ,מביתו שלו שנמצה בית אחד רחוק יותר משלי .
הצל ניצמד לקיר מפוחד , מיקי חסם את כול אפשרות הבריחה שלו שהשתמש במתקפת הבנייה המתוחכמת שלו. "תתחיל לדבר צל, מה מביא אותך להיכנס לבדך לתוך שטח ששייך לציידים, הרי כול צל יודע שזוהי משימת התאבדות" אמר מיקי בכול רציני ונעץ עיניים קשוחות בצל . "זה אצלה אני יודע , היא מחביא את זה" אמר הצל מפוחד ורועד . "את מה היא מחביא?, על מה אתה מדבר ?" אמר מיקי בכול עצבני. "זה אצלה הק…." .
שקט.
דממה.
הצל לא הצליח לסיים את משפטו ומת. מיקי התקרב אליו בדק את הדופק שלא ,והכניס אצבע לגרונו , כשהוציא את אצבעותיו הן היו סגולות , "רעל " אמר . " הוא בוודי נישלח על ידי משהוא ,והמישהו הזה דאג שימות ליפני שיוכל לגלות לנו משהוא ". אמרתי . " כן זה כנראה המצב " מיקי אמר בהסכמה . פתאום הכול התחיל להיטשטש, ברקע במעומעם שמעתי את מיקי , "את בסדר ?,ארין ,ארין…"
חושך ,באותו הרגע איבדתי את ההכרה.