השקר של עיר האורות

לפני הטיול, הייתי בטוחה שכל פריז היא כמו גלויה אחת ענקית. דמיינתי אותה, עם אורות נוצצים מתאימים את עצמם לאווירת האוהבים המתנשקים על רקע מגדל אייפל. ראיתי את עצמי הולכת בגשר המנעולים ונועלת מנעול לעצמי, כדי שתמיד אזכור לאהוב אותי, וזהו המנעול היפה והמדהים ביותר מכל המנעולים. חלמתי שאני מטיילת בלובר, מצטלמת על יד המונה ליזה. חודשים תכננתי את הטיול הזה, חשבתי על כל פרט ופרט כדי לא לבזבז שום דקה ושום שנייה. הטיול לעיר המושלמת. אני מניחה שקצת הופתעתי כשהגעתי לנקודה שהכי חיכיתי אליה בכל הטיול, וגיליתי שאני עומדת מתחת לעמוד חשמל ענק וישן, ומאוד מכוער. חשבתי שכל העולם שלי קורס לי מול העיניים. כן, אולי זו קצת הגזמה, אבל היה נורא לגלות שהעיר המושלמת, עיר חלומותיי, היא בדיוק ההפך מכפי שדמיינתי אותה. מגדל אייפל עומד שם, באמצע פריז, מגדל ענק ומכוער, ולא אומר כלום. למה הוא שם? הוא פשוט עומד שם בלי לעשות כלום ואנשים באים מקצוות העולם כדי לראות אותו? וגשר המנעולים, חצי ממנו קרס. אולי מסופות ואולי מדברים אחרים, ועכשיו כל המנעולים האלה נמצאים במים. כל האהבות שהיו בטוחות שהן נעולות על הגשר, עכשיו טובעות בסערה שהן לא יכולות לברוח ממנה. אני חושבת שכבר לא הופתעתי כשעמדתי מול הציור של המונה ליזה, הסתכלתי על החיוך המעצבן והמתנשא שלה, והרגשתי ששיקרו לי. זה אמור להיות הציור הכי מדהים בעולם? מה כל כך מדהים בו? הבן אדם הזה פשוט צייר את מה שהוא ראה, בלי טיפת דמיון, בלי טיפת יצירתיות! למה הוא לא פשוט צילם אותה? זה היה מתעד את הרגע בצורה הרבה יותר טובה, ואני בטוחה שאפילו מצלמה יכולה להכניס לתמונה כזאת יותר רגש מאשר הצייר. אני מניחה שהחלק הכי מאכזב בכל העניין, היה שההוכחה היחידה שלי לקיומה של שלמות, למקום אליו אוכל לשאוף, התבררה כשקר. אם פריז לא הצליחה להיות מושלמת, למה שאני אפילו אטרח לנסות? אני סתם ילדה קטנה שחושבת יותר מדי, ובעיקר על דברים לא חשובים. אז כאדם שקול, בוגר וחושב, מובן היה שהדבר החכם לעשות באותו רגע, היה לשקר לעצמי. לקוות שנשאר חלק מפריז שעוד אוכל להציל. אז עליתי על הרכבת התת קרקעית. בשבילי, הרכבת התת קרקעית, היא השקר הכי גדול שאדם יכול להגיד לעצמו. אתה נוסע בה, ואז היא לוקחת אותך דרך איזו מנהרה חשוכה ומלאת שקרים, ומורידה אותך באיזו נקודת שלמות. אז אתה עוצר בשער הניצחון, ואז אולי נוסע לאיזו כנסייה חמודה, ואז מקנח במסעדה צרפתית לפני שאתה חוזר למלון חמשת הכוכבים שלך. ואת כל הדרך הזאת, אתה עושה דרך מנהרה חשוכה, שנראית כל כך ריקה, בעוד שהיא מסתירה כל כך הרבה. היא מסתירה את האישה שמסתובבת ברחובות נואשת למכור עוד תליון אחד אחרון, בתקווה שהערב היא תוכל להביא אוכל לילדיה. היא מסתירה את ההומלס ההוא, שכנראה עדיין לא הבין שהוא לעולם לא ישוב לדרוך על רגלו, והוא רק מנסה להמשיך לחיות, ולו רק לעוד יום אחד. המנהרה הנבזית הזאת, מעזה להסתיר את האמת, היא מי שגורמת לפריז להראות כעיר של שלמות ושל יופי בעוד שפריז היא עיר של כאב ושל צער! והמנהרה הקטנה והמסכנה הזאת, היא סתם תירוץ. היא סתם עוד דרך, להוריד מעצמי את האשמה מכך שאני סתם עוד בן אדם, שרוצה להאמין שיש שלמות בעולם. אבל האם זה הופך אותי ללא בסדר? האם זה טעות מצידי, לנסות להאמין שיש משהו מיוחד בי? משהו מיוחד בעולם? האם אני מוזרה אם אני מנסה להסתיר את כל הרוע והצער והכאב? אבל גם אם זה בסדר, גם אם אני נורמלית, איך יצא שבחיפוש אחר ה״שלמות״, בסוף נשארתי עם עמוד חשמל ענק, ציור חסר דמיון וגשר חצי מפורק?