אקדמיית אגפנתוס: פרק שלישי

"את נראית מדהים." ניקולט אמרה ואני כמעט קפצתי בפחד, ריינה צדקה, הדרך בה ניקולט פשוט מופיעה משום מקום פשוט גורמת לצמרמורת.
"תודה," אני אומרת ומסתובבת לעברה."גם את נראית מדהים." אני אומרת ומצחקקת כאשר היא תופסת בידי ומושכת אותי אל עבר המראה.
"תסתכלי עלייך," היא אומרת ומביטה בהשתקפונתו במראה."לא חשוב כמה טוב אני נראית דבר לא יגרום לי להיראות טוב כמוך."היא אומרת, אך היא טועה, אני יודעת שהיא טועה אפילו בלי להביט במראה.
"ניק." אני אומרת, ומביטה בה, לא יודעת איך היא יכולה לחשוב דבר כזה. אני רוצה לומר לה משהו, משהו שיגרום לה להבין שהיא מדהימה, שעיניה הענקיות ושערה הבהיר גורמים לה להיראות כמו פיה, היא הייתה יפהפייה, וזה היה כל-כך חבל שהיא לא ידעה את זה.
"אנחנו נאחר," היא אומרת ומונעת ממני לומר לה דבר נוסף, מונעת ממני לנסות לשנות את דעתה לגבי המראה שלה."קדימה, בואי." היא אומרת ומושכת אותי הלאה.
אני שונאת ארועים כאלו, אני שונאת את השמלות והבחורים עם העניבות האדומות, אני שונאת את הצורך להראות לכולם שאנחנו טובות יותר, שזה בית הספר הכי טוב, והכי שווה, נמאס לי שמשתמשים בנו כמו בובות פשוט בשביל למשוך עוד תשומת לב לבית הספר הזה.
הם עורכים בכל תחילת שנה מסיבה, ותאמינו לי שכולם רוצים לקבל הזמנה למסיבה הזו, אולי בעבר איש לא רצה לבוא למסיבות בית ספר, אולי הם עדיין לא אוהבים את זה, אבל כולם רוצים שיזכירו אותם בעיתונים, וכולם יודעים שהגעה למסיבה כזו היא דרך מצויינת להגיע לשם.
"אנחנו חייבות ללכת?" אני שואלת, ותוהה למה בכלל נרשמתי לבית הספר הזה, אני מניחה שהעובדה שזה בית ספר לבנות בלבד גרם לי רצון להצטרף, אך כל השאר גורם לי רצון ללכת לבית ספר ציבורי רגיל, אני שונאת את כל הקטע של המסיבות והצורך של המוסד הזה לשפשף את ההצלחה והעושר שלו בפניהם של האחרים.
"את יודעת שכן," היא אומרת."גברת ארקוב תדע שלא היית שם והיא תעשה לך את המוות." היא מוסיפה ומושכת אותי אל עבר המדרגות, אני מוכנה להישבע שלמנהלת שלנו יש כוחות על, לא חשוב מה אנחנו נעשה או לא נעשה היא תדע על זה עוד באותה שנייה, אין לי מושג איך היא עושה את זה, אבל אני בטוחה שזה עוזר לה מאוד בעבודה כמו זו.
בשלב מסויים, כאשר כבר הגענו אל סוף המדרגות פגשנו בריינה ואמילי, וגם הן נראו כל-כך מדהימות, הרגשתי כמעט חיוורת ליידן, חסרת צבע ויחוד, לא היו לי המסתוריות של ניקולט, או הביטחון של ריינה, אפילו לא הנוכחות השמחה של אמילי, הייתי פשוט אני, אני ידעתי מי אני ומה אני רוצה, אך לא הייתי כמוהן, לא הייתה לי הנוכחות שלהן, הייתי פשוט קטנה ושקטה, הייתי אני.
"אני מקווה שיהיו לפחות כמה בחורים חמודים הפעם," ריינה אמרה וקימטה את אפה."לא היה אף אחד שווה בפעם הקודמת." היא אומרת אך אני לא בדיוק מקשיבה לה, אני שקועה יותר מידי בבחינת שמלתה, היה לה גוון אפור מדהים, כמעט כסוף, אשר השתלב נהדר עם שערה הצבוע בסגול וגרם לעיניה לבלוט אפילו יותר, ואמילי, אלוהים, היא נראית כל-כך מדהים עם השמלה הירוקה שלה, ואני הרגשתי כל-כך לא מרשימה לידן, אך זו הייתה הרגשה מובנת כאשר את עומדת ליד חבורת נערות כל-כך מרשימות ובטוחות בעצמן ורק את מרגישה כל-כך לא קשורה פתאום, אני כמעט רוצה להגיד להן שהן צריכות להמשיך בלעדיי, שאני אגיע בקרוב, ופשוט ללכת להינעל בשירותים או משהו ולבכות על זה שאני לעולם לא אהיה כמוהן, אבל אני לא יכולה, בגלל שאני לא יודעת לבכות, אני מאדימה ופניי מתנפחות ולכולם יהיה ברור מיד שבכיתי, זה או שיש לי אלרגיות נוראיות, או מחלה מדבקרת וסופנית, עד כדי כך אני נראית גרוע.
"איש מאיתנו לא אוהב את זה," אומרת לפתע ניקולט, ומבטא הצרפתי מופיע לפתע."אבל את לא רואה אף אחת מאיתנו עושה פרצוף חמוץ." אהבתי את המבטא שלה, הוא גרם לה להיראות עוד יותר מסתורית ואקזוטית, ברגעים כמו אלא, כאשר המבטא שלה קופץ להגיד היי, אני כמעט ומצטערת על כך שנפטרתי משלי, מהמבטא הקטן והמעט משונה שלי, אני מצטערת שלא נתתי לו ליחד אותי מכולם שרציתי להיות דומה יותר לכל השאר אז, אבל הייתי ילדה אז, כולנו היינו אז ילדים, ואתם בטח מבינים כמה ילדים יכולים להיות אכזריים, אז ביליתי שעות וימים ושבועות בניסיון להיפתר ממנו, ועכשיו אני מצטערת על כך.
ניקולט מעולם לא הייתה מוכנה להיפתר מהמבטא שלה, היא נתנה לו להיות חלק ממנה, היא התעלמה מכולם ואהבה את עצמה, אז אתם בטח יכולים להבין כמה מופתעת הייתי מוקדם יותר היום מכך שהיא הקטינה את עצמה לעומתי, שהנערה עם הכי הרבה ביטחון עצמי שאני מכירה איבדה את זה, את האהבה העצמית שלה, אני מקווה שזו הייתה רק מעידה רגעית או משהו, בגלל שאם היא תאבד את זה, אני אאבד את האמון בעול, בגלל שזה עולם נורא שנותן לנערה טובה כמוה לנבול.
"אני מתעבת את הדברים האלו." אני אומרת בדיוק את מה שהיא רוצה לשמוע אני יכולה לראות זאת לפי המתח שעזב את גופה פתאום, היא פחדה שיש משהו רציני מאחורי ההבעה החמוצה שלי, הכול יכול לקרו תכשזה קשור אליי, אבי יכול לעשות משהו שיעצבן אותי, או שמשהו קרה עם אחותי, אלוהים יודע,שהחיים שלי הם מהמורה אחת גדולה, או שלהם לפחות מלאים בהן, וזה עוד דבר שמבדיל אותי מהן, כי החיים שלהן מושלמים.