עוד רגע של תקווה.

זה היה חורף ארוך.שונה.כואב…
אף אחד לא אמר שזה יהיה קל,אבל אף אחד גם לא אמר שזה יהיה כל כך קשה.הבנתי שאני צעירה ושעוד חיים שלמים לפניי. אבל למה..למה דווקא לי?
וכואב לי..כואב לי כל כך.
הכרנו ביום הכי קצר בשנה,ירדתי מהאוטובוס היישר לכיוון שלולית אדירה של מים,כמעט ונפלתי ואז..
"היי את עם המעיל הירוק-תיזהרי!!! "
הסתובבתי בבהלה למשמע אזכור המעיל הירוק שלי ושם הוא עמד,ליד רכב כחול,מחזיק בידו גור כלבים קטן.
חייכתי למראה הכלבלב המקסים והתקרבתי בהססנות לעבר הבחור הצעקן שכרגע הציל אותי מהירטבות אדירה ביום של מינוס 10 מעלות.
"תודה לך " אמרתי בחיוך, מהמרחק שעמדתי הבחנתי בעיניו האפורות, צבע שמימיי לא ראיתי בעיניים אנושיות.
"בכייף" אמר בחיוך שחשף שיניים ישרות ומבריקות.
"הנחתי שכבר יצא לך להתקלח הבוקר"
צחקתי למשמע דבריו. "האמת שבקור הזה..לא,לא פשוט להתקלח" ניסיתי להשתמש בחוש הומור הזה שהיה לי פעם ונעלם. חייכתי במבוכה והוא חייך בחזרה. משועשע מהמצב שנוצר.
"רז" אמר והושיט לי את ידו. לחצתי אותה בחום
"נעים להכיר רז,אני אלמה" אמרתי ושחררתי את ידו באלגנטיות. "אלמה? איזה שם מיוחד.." אמר
"ההורים שלי חולים על טלנובלות ו'אלמה' זה נשמה בספרדית..הם התלהבו על זה" אמרתי וצחקתי בקול
"לי קראו רז כי הייתי תינוק שקט. לפחות עלייך השקיעו מחשבה בשם" אמר ושנינו צחקנו והבטנו אחד בשנייה.
הסתכלות מהירה בשעון גרמה לי להבין שאני סופר מאחרת לעבודה. "אממ..באמת נעים להכיר אותך רז ותודה על הכל,אני פשוט ממש חייבת לעוף לעבודה.." בבקשה תבקש את המספר.בבקשהתבקשאתהמספרבבקשהבבקשה.התהתפללתי בליבי.
"האמת..לי יש קצת זמן ספייר,רוצה טרמפ?" שאל בחיוך שאי אפשר לסרב לו.
"אני אשמח בקור הזה..תודה" אמרתי בחיוך ענקי.
מאותו הרגע לא נפרדנו..זה היה כאילו שמצאנו את השלם אחד בשני. היינו מאושרים,מאוהבים,
מי היה מאמין שאחרי שמונה חודשים אלווה אותו בדרכו האחרונה..זה התחיל ביום שהגיעה ההודעה
הארורה.
ישבתי בחדרי,בבית. רזי היה בצבא,בדיוק סגר 21
הרגשתי מוזר באותו יום כאילו לא אני. מהבוקר
באיזור השעה 11:00 שמעתי את קולה של אימי
"אלמה..בואי רגע" ירדתי מהחדר לסלון.
פניה של אימא הביעו דאגה. "קרה משהו מאמי?" שאלתי בזהירות. עיניה של אימי התמלאו דמעות והיא התקרבה לחבק אותי. התנתקתי מחיבוקה בחרדה "אימא מה קרה..??? קרה משהו לאבא???"
"ל א..לא אבא בסדר" אמרה ומחתה את דמעותיה.
"אז מה קרה אימא?????" שאלתי בפחד.רק לא רזי
לא.היו מודיעים לי לפני.חוץ מזה מה יכול לקרות לו? דיברנו בבוקר הכל בסדר.הוא בסדר. רקלארזי רק לא רזי. זה לא רזי. . . .
אימא תפסה את לחיי בידיה,
"אלמה..לפני שעה הייתה היתקלות עם מחבלים באיזור הצפון..שני הרוגים,חמישה פצועים קשה..
אלמה,רז..רז ביניהם. אמרה וחיבקה אותי.
כאב חד חצה את גופי לשניים.
הדבר הראשון שעלה במוחי היה מה שהוא אמר לי בשבוע שעבר,לפני שהוא נסע לצבא
ישבנו בחדרו,מחובקים
"קטנה שלי.." לחש
"מה יקוף?" החזרתי בחיוך
"את יודעת שאני תמיד אוהב אותך,לא משנה מה יקרה..נכון?"
"כן קטן שלי… אתה יודע שגם אני,נכון?"
"כן אפרוח שלי.אני אוהב אותך" אמר וחיבק אותי חזק חזק
"רזי אתה מוחץ אותי" אמרתי בחנק
הוא שחרר מחיבוקו ונשק לי ארוכות.

השתחררתי מחיבוקה של אימי,"רזי..הרוג או פצוע???" שאלתי
"פצוע..קשה.." ענתה אימי.
יומיים לאחר מכן אני יושבת בבית החולים ליד המיטה של רזי שלי. מחזיקה לו חזק את היה ובוכה. הוא בדיוק יצא מניתוח,ומעוד אחד ומעוד אחד. הרופאים לא אומרים לי כלום אבל אני מרגישה…
אני מאבדת אותו. אני מאבדת את החצי שלי.
הנחתי את ראשי על ידו ובכיתי עד שנרדמתי.
התעוררתי למגע יד,"רזי" מילמלתי והרמתי את ראשי.
אימא ליטפה את ראשי,עיניו של רזי עדיין היו סגורות.
"אלמה…בבקשה בואי הבייתה,עבר כבר שבוע..את חייבת לפחות לאכול משהו," לא עניתי לה,רק ליטפתי את שערו של רזי שלי והמשכתי לבכות.
בשעת לילה מאוחרת,ליטפתי את ידו של רז,
כשלפתע שמעתי ציפצוף מהמוניטור,הרמתי את עיניי וראיתי את עיניו של רזי שלי נפקחות לאט…האפור שלי.
"אהוב שלי,," לחשתי ועיניי דומעות.
רזי לחץ את ידי ברכות
"אל תתאמץ,אני אקרא לאחות" אמרתי בבכי
"ל א..חכי.." אמר והשתעל קלות
"אפרוח שלי… אני, אני, אני א ו ה ב אותך..המון"
אמר והתחיל לבכות.
"בבקשה אל תשכחי את זה אף פעם" אמר
"רזי שלי די. בבקשה,אני לא אשכח את זה כי אתה תהיה פה להגיד לי את זה. אל תדבר שטויות"
"אהובה שלי..אני..את יודעת ש..את , את ..– לפתע נתקף בשיעול חזק,נבהלתי כל כך וקראתי לאחות
רזי הסדיר נשימותיו "לא צריך את האחות אהובה קטנה.. תזכרי שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" אמר בבכי, הדמעות כיסו את פניו,התקרבתי אליו ונישקתי אותו ארוכות,הרגשתי שנשימותיו מתקצרות. "עשית אותי מאושר יותר ממה שאי פעם הייתי..אני אוהב אותך" אמר לאט
"רזי שלי. אני אוהבת אותך
אל
אל
תלך
לי…
בבקשה. "
הדמעות שלנו התערבבו אחד בשל השנייה
הרגשתי שהלמות ליבו נהיות איטיות מרגע לרגע.
"אהובה שלי… לא אני צריך..אני לא רוצה,אני צריך ללכת בבקשה ממך ת..ת..ת..היי מ..אושרת" אמר במאמץ רב. לפתע השתרר שקט כואב,רזי שלי נשם את נשימתו האחרונה. המוניטור השמיע צפצוף ארוך,אחרון. "רזי " צרחתי, "אחות!!!!! אחות!!!!" צרחתי בקול, אך זה היה מאוחר מידי.
הם הגיעו..
האחות,הרופא, ניתקו אותי ממנו.
ישבתי על הרצפה,ראשי נשען על הקיר,מחבקת את מדיו המלוכלכים של רזי. מסתכלת כיצד מכסים לי אותו בסדין לבן,כיצד מוציאים לי אותו מהחדר.מהחיים..

למחרת התקיימה ההלוויה,הגיעו המונים.
ביקשו שאומר משהו,שאדבר,שאספר. אבל איך אוכל לספר להם מי היה רזי שלי? שהיה רק שלי? שהציל אותי מנפילה לשלולית ביום חורף קפוא? שאהב אותי..כמו שאף אחד אף פעם לא אהב. איך אוכל לספר להם,כשהם לא מרגישים את הכאב הזה,את המעצור בנפש,את חוסר הטעם הזה של החיים שצורב לי את הלשון. הם לא יודעים..רק לי כואב.

כולם הלכו..נשכבתי על הקבר הקר,ובכיתי,בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, מסיבה מסויימת,הבכי הזה שחרר ממני הכל,כאילו נתן לי עוד רגע של תקווה.
במבט קדימה,אפילו כשהתבגרתי,והמשכתי,
בחיים לא בכיתי ככה. בחיים לא אהבתי ככה. בחיים לא הרגשתי ככה.
וזה נלקח מ..מני,הוא נלקח ממני.
ואני אהבתי אותו,
את רזי שלי.
רזי שלי.