Behind Blue Eyes- חלק 1

יום ראשון, בוקר.
הוא ישב על הספסל הפינתי שפנה לפארק, כשעל ראשו כובע גרב ועיניו מכוסות במשקפי שמש גדולות, הוא החזיק עיתון בידיו שהיו עטופות בכפפות שחורות. הוא נראה קורא, אבל התעניין יותר באיש בחליפה – שהיה נמוך, לפחות ביחס אליו, שיערו שחור ולגופו מהודקת חליפת עסקים רשמית ומסודרת היטב – שיצא מהלימוזינה השחורה. האיש בחליפה נכנס לתוך בניין משרדים בצד אחד של הרחוב.
הוא הסתכל בשעון הזהב שעל מפרק ידו, השעה הייתה 8:59. הוא הסתכל על מחוג השניות. עוד 15 שניות השעה תהיה 9.

12, 11.. 4 ,3, 2…

ברגע שהמחוג הגיע ל12 הוא נעמד. הוא היה גבוה, יותר מ1.80, באמצע שנות ה20 לחייו. הוא קיפל את העיתון, זרק אותו לפח שהיה לידו הספסל שעליו ישב ולקח את התיק הגדול שהיה מונח על הרצפה מתחת לספסל והחל להתקדם לכיוון הבניין ממול לבניין המשרדים.
בלי שאף אחד ישים לב אליו, הוא הביט על הסביבה: ילדים רצים, צורחים על מתקני שעשועים ומגלשות. כל ילד וילדה עם שקית ביד ופה מלא סוכריות. הורים שישבו על הספסלים ודיברו אחד עם השני תוך כדי צפייה מודאגת בילדים והמוניות הצהובות של ניו יורק שנסעו במהירות על הכביש. שגרה רגילה וניו יורקית.
הקומה הראשונה הייתה מסעדה איטלקית שבה ישבו 3 משפחות, 5 זוגות, ושני אנשים מבוגרים ליד החלון הגדול. את הקומות הבאות הוא עבר במהירות במדרגות החירום שהובילו לגג הבניין הוריד את המשקפיים, משך את המסיכה על פניו ולבש כפפות שחורות ויצא אל הגג דרך דלת החירום. הגג היה בעצם כמו מאין חדר ללא תקרה והשמש הייתה בדיוק מעליו, מחממת את השטח קצת יותר ממה שציפה. קירות בטון בצבע אפור כהה – ומדכא למדיי- הקיפו את החדר ובחזית נבנו 3 חלונות גבוהים. 'מושלם', הוא חשב והרשה לעצמו לחייך מעט. הוא מיד הוריד את החיוך מפניו ונזכר שאין שום דבר שהוא אמור לשמוח לגביו 'ההנאה תבוא מאוחר יותר', הוא הזכיר לעצמו ונשף במהירות. הוא התקדם אל קצה הגג והוריד את התיק מכתפו.
הוא הוציא מהתיק משטח בד עבה שחור והניח על הקרקע חצובה נמוכה. אחרי שווידא שהחצובה מכוונת, יציבה ומוכנה לשימוש הוא הניח עליה רובה צלפים שעליו חיבר עינית שיכלה לראות למרחק גדול מאו ומשתיק קול – כי אחרי הכול, אף אחד לא צריך לדעת, – והכניס שני קליעים. הוא נשכב על הרצפה והסתכל דרך העיינית, מכוון את הרובה אל אחד החלונות של הבניין ממול. אחרי שכיוון את הרובה, הוא התיישב עם הגב אל אותו בניין משרדים כשגבו נשען על הקיר. הוא הסתכל על השעון שלו, השעה הייתה 9:15. הוא הוציא מהתיק בקבוק שתייה קרה ובגט. לאחר 10 דקות הוא סיים לאכול. הוא הכניס את כל הלכלוך בחזרה לתיק כדי להיפטר מכל הראיות שיוכלו לקשר אותו למקרה הזה – כי, שוב, אחרי הכול, אף אחד לא צריך לדעת – ושוב נשכב מאחורי הרובה. הוא חזר להסתכל דרך העינית וראה איך החדר מתחיל להתמלא באנשים שכמו המטרה שלו היו לבושים בחליפות עסקיות ורשמית למדיי. כל הנוכחים בחדר התיישבו על הכיסאות, מדברים על דברים לא מובנים. אותו האיש, המטרה, נכנס לתוך החדר בגב זקוף ומבט נחוש. הוא נופף בידו ברשמיות ולחץ ידיים למספר אנשים לפני שהתיישב בקצה השולחן הגדול, לפני מסך הטלוויזיה.
השעון שעל ידו צפצף בדיוק ב9:30 כשאחרון האנשים נכנס בדלת וסגר אותה והאיש בחליפה התחיל לדבר, הוא פיקס את הרובה בפעם האחרונה וירה. הכדור פגע לאיש בחליפה בדיוק בחזה והוא נפל בלי להרגיש דבר. לאנשים בחדר לקח רגע להגיב למצב. רובם נעמדו מיד והתחילו לצעוק ולהרים טלפונים, להתקשר לאמבולנסים ולמשטרה, חלקם היו המומים מדי בשביל אפילו לקום מהכיסא.
ברוגע שיכל להלחיץ אנשים מסוימים הוא נעמד ופירק את חלקי הרובה. הוא הכניס הכל לתיק הגדול בסדר ההפוך לזה שהוא הוציא אותם. הוא הרים את התיק על כתפו ונכנס חזרה לבניין דרך הדלת וירד באותם המדרגות, מרים את הכובע מפניו ומחזיר את משקפי השמש לעיניו. הוא יצא מאותה מסעדה איטלקית.
בחוץ כבר היו פחות אנשים, אבל יותר מכוניות. הוא שמע את סירנות האמבולנסים הרחוקים בדרך לבניין בזמן שחצה את הכביש. כשהלך על המדרכה הוא קיבל הודעת טקסט וקרא אותה.

מאת: ג'נקינס
התשלום מתחת לספסל בו ישבת.

הוא לקח את הכסף והלך לביתו, ברגל.