הנוער של היום

החצאית המעומלנת הייתה קשה ולא נוחה. החולצה הייתה חושפנית מידי לטעמי ובצבע מוזר. הכפפות היו אביזר ביזארי במקצת ונוקשות במידה מטורפת. אבל אני לבשתי את הכל בכל זאת. למה? כי זו האופנה כמובן. כמה שיותר נוקשה וחשוף, יותר טוב.
"היי! רוצה ללכת היום לבריכה? אבא שלי השיג מנוי." אני אוהבת את הבריכה. המים מלאכותיים וקרירים, תמיד. אבל אני יודעת שהילדה הזו מתחנפת אלי כדי להתקרב לחברה אחרת שלי, וממש אין לי כוח לכל זה עכשיו.
"אממממ…. לא, אין לי כוח"
"אה, אוקי"
היום נמשך באיטיות מחרידה. השיעורים בבית ספר שמתיימר להיות "בית הספר האקדמי לגאונות העתיד", משעממים באופן נורא. אני מנסה להעסיק את עצמי על ידי ליפוף קצוות שיער ירוק על קצה העיפרון, אבל זה לא מצליח במיוחד. השיער שלי קצר מידי. לא מזמן הסתפרתי וצבעתי. למה? כי זו האופנה עכשיו. שיער בצבעים של טבע, חוץ מחום. חום לא מתקבל יפה. לפני זה האופנה נמשכה לצבעי ניאון וזו הייתה קטסטרופה, תאמינו לי.
אני נשענת אחורנית על מסעד הכיסא הקריר, בתקווה לא למשוך את צומת הלב של המורה. זה לא עוזר.
"אלה!"
"כן, המורה?"
"מי היה ראש ממשלת ארצות הברית לפני 50 שנה?" זו לא שאלה הוגנת, כי לפני 50 שנה התחלפו כ-3 נשיאים, בגלל המלחמה ההיא.
"איזה מהם, אדוני? יש שלושה." הוא נדהם, כמובן. אני לא אמורה לדעת את זה. זה לא נמצא בחומר הלימוד עד איזו כיתה 17. אבל מה אני אעשה? היה חורף והייתי לבד בבית.
"הראשון, בבקשה."
"זה קל, אדוני. הוא היה הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה."
"נכון, אלה. והאם תוכלי להגיד לי-" נמאס לי מהמשחק הזה. אני כבר יודעת שאני יודעת את כל התשובות וגם את השאלות, אחרי שפרצתי למייל של המורה.
"הנשיא כיהן כשתי כהונות. הוא פרש, בגלל התחלת המלחמה ולאחר מכן הגיע הנשיא וילקסון, שנרצח ואז הנשיאה מרי, שהצליחה להשכין שלום, אך רק במחיר בנה היחיד."
"תודה לך אלה, אני חושב שהשווצת מספיק להיום"
"איך שאתה רוצה, המורה."
השיעור עובר. ואז השיעור שאחריו. ואז אני יודעת שנשארת לי רק עוד שעה אחת, אבל קודם אני צריכה לשרוד הפסקה.
"אלה!" אוי. זה אוליבר. אני באמת צריכה להיפרד ממנו, הוא מתחיל להימאס עלי.
"היי"
"תספורת יפה" נו, באמת. הוא כבר ראה אותה.
"היא מלפני 4 ימים."
"היא עדיין יפה" הוא צוחק מהבדיחה הדבילית של עצמו. "אבל הנה, קחי את זה. הכנתי את זה בשבילך." זו סיכה לשיער בצורת סירת נייר קטנה ואדומה. האמת היא שהיא באמת חמודה.
"תודה, אוליבר." הוא זוכה לחיוך.
אני הולכת למראה הקרובה ומצמידה את הסיכה למקומה. ומותחת את הגרביונים ואת הכפפות, מיישרת קצת את החצאית הנוקשה, מרימה טיפה את החולצה, כדי שלא תחשוף יותר מדי ומסדרת את השיער הזקור שלי, שכעת יש לו סירה קטנה ואדומה, שמפליגה בו.