הבית שלי (פרק 15)

הוא מתקרב ומנשק אותי, בעוד אני שומעת צרחה מאחוריי, צרחה בקול של דיינה.
אני דוחפת אותו אחורה.
לפני שאני מספיקה לצעוק עליו הוא מניח יד על פי ולוחש: "בבקשה תחכי, זה בשבילך".
הוא מסתובב אליה ואני בשוק, עוד לא קלטתי מה קרה כאן.
"אמרתי לך. אני לא אחזור אלייך, מהסיבה שהיא חברה שלי!" הוא אומר.
מה??
"עוד סיבה לפרסם את זה!" אומרת ומצביעה על דף.
אוי.
זו מודעה שמפרסמת את זה שנאסרתי בגיל 14-15, שנה שעברה השתחררתי.
"את ביקשת שנחזור, אחרת תפרסמי את זה והיא תסולק. אני הוכחתי לך שאני לא יכול שנחזור!" אומר.
אה, הוא רוצה שהיא לא תפרסם את זה ולא רוצה לחזור אליה, אז הוא זייף שהוא חבר שלי?
"אם לא אכפת לכם, אני הולכת להתלבש. אז… ביי?" אני אומרת ורצה עם הבגדים למקלחת, ושומעת כמה צעקות במעומעם.
כשאני יוצאת דיינה לא בחדר.
"אני מצטער, דיינה באה אליי ואמרה שאם לא נחזור היא תפרסם את זה, את היית מסולקת אז זו הדרך היחידה להתחמק מזה…" אומר.
אני בסערת רגשות בתוכי, אכזבה, עצב, בלבול, שמחה, אהבה, התרגשות. אהבה????
אבל… למה אכזבה?
"בסדר, רק אל תעשה את זה עוד פעם" אני אומרת.
"חייב ללכת!" אומר ורץ החוצה.
מוזר.
כל כך הרבה מוזרויות במקום הזה.
אני חייבת לארגן את המחשבות שלי.
התרגשות- ובכן… זה דיי ריגש אותי, זו הנשיקה הראשונה שלי, זו היתה הרגשה מוזרה.
אהבה- יכול להיות שאני קצת מחבבת את אורן. אולי… אבל… איך ומתי? הוא נחמד, מצחיק, אני מכירה אותו יותר טוב מאת כף ידי.
שמחה- אני קצת שמחה שזה קרה. אבל זה מוזר לי. וחדש לי.
בלבול- למה הוא בחר דווקא בזה? הוא לא יכל לומר לדיינה שאנחנו חברים וזהו?
עצב ואכזבה- ובכן, אני באמת לא יודעת. הרגשתי את זה, והרגשתי הרגשה של אי נעימות, אבל אני באמת לא יודעת למה. אני לא באמת אוהבת את אורן? אני אוהבת מישהו אחר? אני לא רוצה שדיינה תכעס? מה???
מאז שהגעתי לדיג החיים שלי הפכו להיות בלגן אחד היסטרי, כל כך הרבה סיבוכים.
אני כבר לא יודעת מה הבית שלי.
תמיד, תמיד אורנים היה הבית שלי. זה היה מובן מאליו, למרות שלפני אורנים, עד גיל 9 בערך, היו לי המון בתים. אבל לא בתים משלי, כמו שגם אורנים לא היה בית משלי.
ודיג… דיג גם לא הבית שלי.
יש לי כל כך הרבה בתים, בתים שהם לא הבתים שלי.
אבל מעניין מה היה קורה אם היו לי חיים נורמאלים, אם ההורים שלי לא היו נוטשים אותי, או מתים או מה שלא קרה. אולי היו קוראים לי לולה, או אמה, או שרי, או לא יודעת איך.
אולי לא הייתי מכירה אף אחד, לא את אורן, לא לילי וליאו, לא את קלואי וברנדון, לא את קורטני, לא את ניק, ועל דיינה הייתי מוותרת בשמחה, לא שקורטני, ברנדון או ניק משמחים אותי מאוד, גם קלואי לא חברה ממש טובה שלי.
אני יושבת על מיטתי, מביטה אל הדלת, אולי קלואי תבוא. אני חייבת לדבר עם מישהו.
הלב שלי מרגיש כבד ואני רוצה לקפוץ כשאני רוצה לבכות, ולדבר בזמן שאני רוצה לשתוק. אלו דברים שהיו קורים לי בגיל 12-13, כשהייתי מתבגרת. מה קורה לי עכשיו??
אני נופלת על המיטה, מלאת מחשבות שבקושי הותירו לי מקום לחשוב על כריס וטרייסי. אני אישית מקווה שכריס ימשיך לנהל את דיג, ואני עוד יותר מקווה שבחופש הגדול אחזור ל…
לאן?
אין לי בית לחזור אליו.
אין לי מקום משלי.
מבחינת הרגשות והמחשבות שלי שהתערבבו אני מרגישה כל כך… כל כך… אבודה!!