יום השואה

למען ידע דור אחרון
הנה הם הגיעו שוב. ימי האבל של החברה הישראלית. שבוע ימים המתחיל ביום הזיכרון לשואה לגבורה ונחתם בחגיגות יום העצמאות ברחבי המדינה. בתקופה זו תמיד מנשבת איזו רוח. לא, אינני מתכוון לרוח הקרירה של לילות האביב. ישנה רוח כזאת העוברת בין כל חלקי העם. על פי המדע ישנן סוגי רוחות רבים כשהחזקות שבהן הן: הוריקן, טורנדו וסופות. בארץ מנשבת רוח חזקה יותר מכל אלו ושמה- אחדות. אמנם היא הרוח החזקה ביותר אך בשונה משאר הרוחות היא עושה דבר הפוך ומדהים. היא לא גורמת להרס או לחורבן אלא לחיבור ולגישור בין השסעים. חבל שהרוח הזאת לא קיימת כל השנה. הרוח המיוחדת הזאת יודעת לחבר בין כל חלקי החברה הכל-כך משוסעת במדינה הקטנה שלנו. חבל לי שהיא מגיעה בד"כ רק בימים אלו או בזמן אירועים עצובים כמו פיגועים, מלחמות וכד'. במחשבה שניה עדיף שתישאר כך מאשר שלא תהיה בכלל. הרוח הזאת נושבת לנו אל תוך מערכת העצבים העמוקה ביותר של החברה הישראלית. נוגעת לנו בקצות העצבים ומזכירה לנו שרק לפני 75 שנה כמחצית מהעם היהודי בעולם הושמד( מספר היהודים ערב השואה מוערך בכ-13 מיליון רובם המוחלט במזרח אירופה)תוך השפלה ועינויים. תרבות בת מאות שנים הוחרבה, קהילות ומשפחות שלמות נמחקו מהאדמה כלא היו. מבלי שאיש יוכל לספר את עברם ופועלם. יום זה מלבד נגיעתו הלאומית נוגע כמעט בכל אחד מאיתנו בצורה אישית. כמעט כולנו מכירים קרוב משפחה שניצל מהתופת הזאת ובכך נוסף גם נדבך אישי לתמונה הענקית והבלתי נתפסת הזאת. זהו הסוד לדעתי של ימי האבל האלו. ההרגשה שכולנו ביחד. שכל אחד מאיתנו יודע שהוא יוכל להושיט את היד ולהיות בטוח שמישהו אחד יציע את ידו לעזרה. כל אחד מאיתנו יודע שאינו צריך להאריך במילים בכדי שהאחר יבין את כאבו בימים אלו. תראו לי עוד מדינה בעולם שעוצרת פעמיים בשנה הכל, משביתה את המדינה ולא מתוך ויכוח כספי או אידואלוגי אלא להפך! כדי להתייחד עם יקירי המדינה והעם שנהרגו בשואה ובמערכות ישראל. מדינה שלמה שסוגרת את כל החנויות, מפסיקה את כל תכניות הבידור בטלוויזיה וברדיו ומקיימת טקסי זיכרון גם ביישוב הקטן ביותר, וכל זאת למה? כיוון שלאף עם לא עשו השמדת עם בסדר גודל שכזה ואף מדינה איננה מאוחדת כמו העם היהודי שבו כולם "ערבים זה לזה". אצלנו אין כמעט "בית אשר אין בו מת" השואה לצערנו, נוגעת כמעט בכל אחד בצורה כזו או אחרת. היא הפכה להיות חלק מנשמתנו ולכם תמיד עלינו לזכור, להנציח ולא לסלוח לעולם!
רובנו המוחלט מסתפק במועט וקורא ליום הזה "יום השואה" ובכך מפסידים ושוכחים ששמו המלא של היום הזה הוא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". התיאור השני יכול להיראות לנו כפחות רלוונטי אך לדעתי הוא המשלים של התיאור הראשון. התיאור השני עוזר לנו לעכל במקצת את קשיי היום הזה, נותן לנו טפיחה קלה על השכם, נותן לנו כח להרים את הראש אפילו במקצת ולהיות גאים. להיות גאים שגם באחד הזמנים האפורים ביותר של העם היהודי הייתה גבורה יהודית. מאבק פיזי כידוע לנו בגטאות ובמחנות מסויימים ולצידם מאבק רוחני בשמירה על המסורת והדת היהודית, על התרבות היהודית, על הספרות היהודית, על ערכי מוסר וכבוד הדדי בין בני אדם. כל אלו אינם מובנים כלל במצב בו הם היו. הם שמרו על ערכים תוך סיכון חיים ומצב נוראי. ערכים שאנחנו לפעמים חוטאים בהם בחוצפתנו במצבנו הנוח.
עלינו בהחלט לזכור כי היום הזה הוא בעל שני צדדים: מצידו האחד יום המציין שואה, השמדה, חורבן והתמוטטות של אחינו היהודים באירופה. אך מצידו השני מציין גבורה, התקוממות ומאבק של מיעוט חלש אך נחוש שגם הוא הגיע מצד אחינו היהודים. עלינו לזכור ולא לשכוח את הקשר החזק בין שני תיאורים אלו!
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולבקש בואו ונפסיק להתייחס ליום הזה כיום היחיד להתייחסות רצינית לשואה ולניצוליה החיים כאן. ידוע לכולנו שבכל שנה יורד מספרם של הניצולים . גם אלו החיים מבניהם כבר תש כוחם ורבים מהם כבר לא יכולים לספר את סיפוריהם החשובים. עלינו כדור שלישי מוטלת אחריות ענקית!אנחנו נמצאים ב"תפר",אנחנו מילת החיבור שבין הדור ההוא שעבר את הזוועות לבים הדורות החדשים שכנראה כבר לא יזכו לחשיפה שאנחנו זכינו לה דרך המקורות ומכלי ראשון. הם כבר יהיו חשופים יותר רק לספרים ולשינויים שמנסים לעשות דרכם להיסטוריה אותם ניאו-נאציים ומכחישי שואה בנוגע לאמיתות הדברים. לא צריך להאריך בדברים כדי להבין כמה חמור יהיה לתת להם לשנות את הזוועות ולהקל מהם במעט ע"י תירוצים אידאולגיים כאלה ואחרים ולהפוך את הפשעים לקלים יותר. עלינו להילחם ,לתעד כל רגע, כל ניצול בכדי שגם הדורות הבאים יבינו כמונו את חומרת המעשים ואת מה שנעשה ליהודים באירופה ב1939-1945.כבר נאמר בתורה: "הן עם לבדיו ישכון ובגויים לא יתחשב"-אנחנו לבד! אף מדינה ואף עם לא יפעלו למען זיכרון השואה כמו עם ישראל, אלו האחים שלנו, ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו, הם מהעם שלנו ולכן עלינו בלבד מוטלת האחריות לפעול למענם ולמען סיפורם! עלינו לשאול את עצמנו שאלות נוקבות שאולי יגרמו לחלקנו הגדול לנוע בחוסר נוחות בכיסא: "האם אנחנו באמת ערוכים ומוכנים למשימה לאומית גדולה שכזאת?! האם כל אחד מאיתנו מכיר את סיפור משפחתו על בוריו ויוכל לספר אותו כמו הניצול קרוב משפחתו?! נכון ששמיעת סיפור מכלי ראשון היא ייחודית ואין לה תחליף אך זה טבעו של אדם וגם סופם של כלל הניצולים יהיה מיתה. דווקא מכח זה עלינו להיות קנאים לזכותנו וחובתנו בזיכרון השואה: זכותנו-כעם וכצאצאיהם של הניצולים שזכינו לגור במדינת ישראל ולשמוע את אותם ניצולים מספרים את סיפורם האישי. וחובתנו-שהולכת בד בבד עם הזכות, החובה שעלינו לשמור ולשמר את פרט ועדות מזיכרון השואה כדי שידע גם דור אחרון את אשר נעשה באירופה ולא לתת לזמן להקהות את תחושת העבר ולהקל אפילו במעט את הסבל של אחינו שהם גם אבני היסוד את מדינתנו. עלינו לחשוב מה ביכולתנו לעשות כדי לשפר את שנותיהם האחרונות של הניצולים, להקשיב יותר לבעיות שלהם, לפעול למען הצרכים שלהם, לתעד את סיפוריהם ועוד ועוד. עלינו לשנות את תכלית היום הזה. יום השואה לא צריך להיות היום היחיד בו מדברים או מקרינים סרטים על השואה ,זה לא צריך להיות היום היחיד שבו אנחנו חושבים עליהם ומזילים דמעה בטקס אלא זה צריך להיות יום שיא! עלינו לפעול בכל שנה ושנה מיום השואה הזה ליום השואה הבא למענם ובשבילם וכשיגיע יום השואה הבא להרגיש שעשינו עוד משהו בשביל הניצולים, תיעדנו עוד סיפור, תקענו עוד מסמר בקרש הזיכרון ומתוך כך נהפוך את היום הזה למשמעותי יותר, ערכי יותר ומוחשי יותר כלפינו כיחידים וממילא גם כעם והשינוי לא יאחר לבוא. רק לזכור תמיד מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, מה הטפל ומה העיקר.
אסיים במשפט של איינשטיין. משפט קצר היכול להיראות לכאורה כסתמי אבל דווקא ביום הזה הבנתי כמה משמעות טמונה בו: "מה שחשוב הוא לא להפסיק לשאול".