לא אשמה יותר.
אני מתאפקת, לא להתעצבן, להבין אותך, לבקש סליחה על דברים שלא ידעתי שעשיתי. אבל די, באמת די. את עוברת את הגבול.
את אומרת שלא מציק לך שאני חברה שלו, של הידיד הכי טוב שלך, אבל מהרגע שאני בקשר איתו את רק עושה דברים שיהפכו את המצב ביננו ליותר ויותר לא נעים. את מדברת עליו לפני כל הכיתה, את צועקת את זה שהתנשקנו לפני חצי שכבה, את מנתקת איתו קשר מסיבה מגוחכת (באמת? ניתקת איתו קשר כדי לא להכנס ביננו, כדי לקחת את הצד שלי, א-ם יהיה ריב? אני מעריכה את זה הכי בעולם, אבל לא היית צריכה לעשות את זה, כי כשעשית את זה, הרסת את כל הבילויים שלנו יחד, את כל הכיף, את כל הזמן הזה שהוא הכי שלי ושלך, לקחת וזרקת אותו לזבל. מסיבה מגוחכת- ואל תגידי שלא.)
ועד שהבנתי למה ניתקת איתו קשר, את באה ומתעצבנת שהתבעסתי שעשית את זה? סליחה באמת שאני מתבעסת שלקחת את כל הזמן שלך יחד וזרקת אותו לזבל!! סליחה שאני מתבעסת שלא נוכל יותר לבלות יחד וכל הצחוקים והבדיחות הפנימיות המטומטמות שלנו יעלמו.
ועוד מה? חמש דקות אחרי שאני והוא נהיינו חברים, את נזכרת לבוא ולומר לי, שלא רצית שנהיה חברים, אחרי ששאלתי אותך מליון פעם! מליון פעם אם זה מציק לך או לא? ועוד תולה את האשמה בי.
"אם היית מבינה את הרמז ששלחתי לך כשאמרתי לך לצאת איתנו יחד ולא רק איתו בדייט ראשון כדי שתכירו, הייתי מעיזה לספר לך שאני לא רוצה שתהיו חברים" – אתה שומעת כמה זה לא הגיוני? פאקינג לא הגיוני? אוחי אני מטומטמת ויש לי ראש של גבר שאני לא מבינה את כל הרמזים האלו, אבל אני לתומי חשבתי שחברות טובות לא מתפדחות מחברות טובות שלהן. אם היית באה כמו חברה ואומרת לי אני לא רוצה שתהיו חברין, הכל היה נפתר. אבל לא, החלטת לשלוח רמזים מטומטמים שוואלה אין אחד בעולם שהיה מבין אותם.
וכשאני אומרת לך למה לא באת ואמרת לי שזה מציק לך מה את עונה לי? "אני לא יכולה להגיד לך לנתק איתו קשר כשאתם כבר באמצע קטע" באמת? את לא מכירה אותי מספיק כדי לדעת שברגע שתגידי לי שמשהו מציק לך אני אשנה אותו כי את הדבר הגי חשוב לי בעולם? יותר מזה, את לא מכירה אותי מספיק כדי לדעת שגם אם תבואי אליי עכשיו, השנייה, גם אחרי כל הכסח המטומטם הזה, ותגידי לי זה מציק לי שאתם חברים, הדבר הראשון שאני אעשה זה להפרד ממנו אפילו בלי להתווכח? את מכירה אותי מספיק טוב, ואת יודעת בתוך תוכך טוב מאוד שזה ייקרה. אבל לא, בחרת להתכחש ולהגיד שלא מפריע לך, ועכשיו אני אשמה שלא הבנתי את כל הרמזים האידיוטים האלא?
ועוד משהו, אמרת שעשיתי טעות שנהייתי חברה שלו אחרי 5 ימים שאנחנו מכירים. וברוב טימטומי, אמרתי לך את צודקת, סליחה אבל לא. את יודעת מה? לא. ממש לא.
הנה דוגמא, אחי הגדול, דוס של החיים, יצא לשידוכים, הכיר בחורה, אחרי שלוש חודשים-בום, נישואים. ולא, אל תחשבי שהם נפגשו כל יום! הם נפגשו חמש פגישות, לפני שהם החליטו להתחתן, ומה בסוף? התחתנו- והיום יש להם שלוש ילדים והם מאוהבים אחד בשניה מעל לראש.
אז אל תספרי לי סיפורים מטומטמים על טעויות שאני עשיתי.
ובאת להוציא אותי תמימה. "מה את מתנשקת איתו! אולי הוא היה רוצה סטוץ? היית זורמת איתו?"
כאיל ואין לי דעה עצמית. וכשאמרתי לך שאני לא אזרום עם כל אחד, שאלתי אותי אז מי מחליט בשבילך מי כן מתאים ומי לא? אמרתי לך אני מחליטה, אמרת לי טוב וכאן נגמרה השיחה.
אז בואי, תני לי לומר לך משו. אולי אין לי אלף אקסים, ואולי אני לא מכירה כל שם שני בירושלים, ואולי עד שנה שעברה למדתי בבצפר דוס. אבל לעומת כל זה, בואי תני לי להזכיר לך משהו, לי, היה חבר של שלוש שנים, ולפניו עוד אחד של 9 חודשים. ואת יודעת טוב כמוני, שאן לא היה קורה מה שקרה, הייתי יכולה להשאר עם זה של השלוש שנים עד היום, ואם יש משהו אחד שאני מבינה בו, זה זוגיות וכוונות של בנים. וכמו שידעתי לא לצאת לבד עם אוראל, כי ידעתי שזה ייגמר בסטוץ, וכמו שידעתי לא לצאת לבד עם איציק כי זה ייגמר בסטוץ, אז אני כן יודעת לצאת לבד עם קובי, וזה ייגמר בזוגיות.
ותני לי להגיד לך עוד משהו, אולי כל מי שישמע אץ הסיפור השטחי מהצד, יגיד שאני אשמה בכל הריב הזה, אבל לא. לא. ממש לא. יש לי חלק באשמה, וגם לך יש חלק גדול מאוד. ואם לא היית שולחת כל מיני רמזים מטומטמים, ואם לא היית עושה צעדים מגוחכים עד צחוק, הכל היה בסדר עכשיו. אז אל תבואי ותצעקי עליי ועליו כאילו אנחנו האשמים פה. תודה.
תגובות (0)