סיפור עם מילים אקראיות- סיפור חורפי.

יום אחד באמצע החורף, לבשתי חולצה ארוכה, מעליה סוודר ועל זה מעיל בצבע שחור ארוך, לבשתי מכנס מחמם מאוד בצבע בורדו ולקחתי תפוח שהיה נראה אדום, אדום, כמו באגדות, שקית קטנה של במבה, 4 קופסאות שימורים: תירס גמדי, זיתים, מלפפון חמוץ וכרוב חמוץ, שלושה ליטרים של מים, את הפלאפון שלי הישן שלי שאפשר רק להתקשר איתו ואת עצמי כמובן.
אני לא ידעתי כמה זמן אני אהיה בחוץ, ימים, שבועות, חודשים ואולי אפילו שנים.
הייתי חייבת לברוח, היה אסור לי להישאר בבית, ידעתי שהוא ימצא אותי שם ומסוכן לי להיות שם, היה נורא קר בחוץ, חיפשתי מחסה, חיפשתי משהו שיגן עליי מהקור.
רצתי עד שהגעתי ליער סבוך עם דרכים מפותלות, לא ידעתי לאן לפנות, בחרתי בדרך הכי ימנית, כמו תמיד שמבקשים ממני לבחור בין ימין לשמאל.
היו ביער הרמות עצים, שמחתי, ידעתי שהוא לא ימצא אותי שם, אך גם פחדתי להיות ביער לבד. עוד מעט ירד החשכה, אני הייתי חייבת למצוא מקום מסתור שיגן עלי מהחיות ומהקור הנורא שמתחולל בחוץ.
ראיתי מרחוק בקתה קטנטנה, התקרבתי אליה, רעדתי מחשש ומקור, בכניסה ליד השטיח היה שולחן קטן ועליו נר, דפקתי על הדלת שלוש דפיקות, נשמעו נביחות חזקות. "מי שם?" שאלה מישהי שנשמעת מבוגרת מאוד. לא ידעתי מה לומר לה, אין לי לאן ללכת, החלטתי להגיד לה שאבדתי ואיכשהו הגעתי ליער. היא הכניסה אותי, ראיתי את הכלב שלה, הוא נראה מפחיד למדיי, היא הציעה לי דבר מה לשתות או לאכול, סירבתי מנימוס, אבל היה ריח נפלא מהבישולים שלה וזה עדיף בהרבה על קופסאות שימורים. היא התעקשה להגיש לי אוכל, כנראה היא ראתה שרציתי. "תודה רבה על זה שאת מרשה לי לשהות פה ועל האוכל" אמרתי לה, "ברור שאני מרשה לך, איך ילדה צעירה כמוך מסתובבת לבד ביער" ענתה, השבתי לה "אני בת עשרים ואחת, לא כל כך צעירה", "צעירה בשבילי" היא אמרה וצחקקה צחוק חמוד.
היה לה בבית פסל קטן של מכונית, נראה כמו פרס כלשהו, שאלתי אותה אם היא זכתה במשהו והיא אמרה שהיא השתתפה במירוץ מכונית, זה היה החלום הכי גדול שלה להשתתף בזה וזכתה מקום ראשון, אך היא לא רוצה ממש להרחיב את דבריה על זה, כאילו קרה לה משהו נורא שם. שמתי לב גם לציורים של שמש ושמחה שהיו בביתה וגם תמונות של מי שנראים נכדיה, אני מפחדת לסכן אותה, היא לא עשתה כלום, אם הם יגלו אותי פה, גם היא וגם אני אבודות, אמרתי לה תודה ויצאתי מהבית שלה והמשכתי במסע.