יום הזיכרון לשואה ולגבורה…

ואני אתהלך לנצח בין הגופות האלו, תקוע באותו הזמן כאילו שום דבר לא עבר. תקועה באותו הרגע שבו שכבתי בכיכר העיר, מכנסיי רטובים מצרכיי וכל העוברים והשבים נושאים אליי עיניים חודרות, חודרות משנאה.
אני אחזור תמיד אל אותו הרגע שירקו עלי ואמרו לי ״יהודייה מסריחה.״ משחזרת את התמונה של חוסר האונים שלי מול הנאצים הלועגים מעל ראשי המגולח לאחר הגזיזה.
אני זוכרת את התקווה שנעלמה, החלומות שמעולם לא הצלחתי להגשים, החיים שתמיד רציתי לחיות.
תכתבו את כל החלומות שלכם, השאיפות שלכם, האהבות שלכם, החיים שלכם, תכתבו אותם על הדף.
תעצבו אותם כמה שאתם רוצים, תדמיינו אותם הכי טוב שאפשר. תקמטו את הדף הזה, תקחו גפרור ותשרפו אותו.
אתם יודעים מה קרה לדף? זה מה שעשיתם לי.
רק שאצלכם זה דף הנייר, אצלי זו המציאות.
אני יודעת מהו כאב, התמורה לחיי היה ייצור סבון מהשומן של אחיי, הם טענו שיש סיבה לכך…כן, בטח, סיבות להשפיל.
הרגעים שנאלצתי להתפשט ולהתגלגל בתוך השלג המקפיא, ישאירו בי לעד את הקור הנצחי.
נשארתי עם התמונה האחרונה בזכרוני, כאשר אני נאבקת על חיי. שורטת בציפורניי את קירות תאי הגזים, מחפשת דרך מילוט, אוויר לנשום. אבל הבנתי שהגז שנשמתי לא היה שונה מהעיניים שרואות זוועות מלחמה, גופות בכל מקום, ואף שנושם דם. הן לא שונות מעיניים שמתנשאות אליי מעל, חודר בי עמוק, חודר משנאה. ואני יודעת שאני ילדה שישאר בה לעד קור נצחי, עיניים חסרות תקווה, ילדה שנולדה למציאות ללא חלום.
ילדה שלנצח תלך בין הגופות האלו, נושמת דם.