זועקת לחיים
אני מהלכת בין ההריסות, כמקשרת בין העבר וההווה- העבר של העם שלנו ושל משפחתי, וההווה שלי, חיי היום יום.
לפסוע בין קרונות הבהמות שהובלו דרכם משפחות שלמות שהיו ואינם.
לעמוד במקום שבו אמא נפרדה מבנה, וילדה קטנה עם צמות הופרדה בכוח מאמא, היישר אל המוות,
היא הספיקה בחייה כל כך מעט, לא חוותה אכזבה ראשונה, אהבה ראשונה, היא לא זכתה שיקראו לה "אהובתי", "אמא", וגם לא "סבתא".
אני מהלכת בין אפר ועפר עמי, ומודה לה' על ששמר שסבי יצליח להתגבר על הקשיים הרבים שהוא נתקל בהם, ועל שאזר כוח ואומץ להתמודד איתם.
אלפי קללות נגדם שגורות בפי, אך אני שותקת, לא מסוגלת להוציא הגה,
הדמעות חונקות את הגרון, זולגות מעיניי בקצב מסחרר.
חיים שלמים שנגדעו, שהם אינם, היו, ועברו במהירות.
השקט הצורח באוזני, כתזכורת לכך שהיו פה אנשים, הדשא ירוק, מדושן היטב בדם שזרם ללא הרף במקום,
והצריף- עומד לו שם, כמעט בודד, כמחכה שמישהו יעיר אותו מהחלום, וימחק ממנו את כל המראות הקשים שספג.
אדם צנום עומד לו באמצע, מסתכל לכל הצדדים, מקווה שאולי עכשו, לאחר 70 שנה- אולי יוכל למצוא שריד מעברו, ועם כל הכוח שהוא אוזר- דמעה בודדת של כאב וזיכרון זולגת ומרטיבה את האדמה הזועקת למים- הזועקת לחיים
תגובות (0)