רודפת חליפות – פרק 1

אחרי הליכה קצרה בסמטה חשוכה ומבודדת, הגעתי אל הבית של תומר ודפקתי בדלת.
"מי זה?" שאל בצעקה קטנה.
"יותר נכון מי זו, זו דר" אמרתי וצחקתי מעט.
הוא פתח לי את הדלת וישר הבחנתי בגופיה הקצרה שלו. אדומה עם המספר 65 עלייה. בית השחי ומטה ממנו היו חשופות בצידי הגופייה ושערו החום היה משוך עם ג'ל בסגנון מפוזר מעט. עיניו הירוקות בלטו ואחרי כמה שניות של בהייה בו נכנסתי.
"טוב אז תומר, מה היה כל כך דחוף?" אמרתי במין ציניות שכזו.
"אה…….כן,אני הרבה זמן רוצה לומר לך משהו" אמר בקול מבוייש.
"אוקי, דבר."
"אני…..אני הרבה זמן מרגיש משהו." אמר בעדינות וניגב דמעה קטנה שזלגה לו.
בראש ידעתי כבר מה יקרה. הוא יומר שהוא אוהב אותי והוא לא יכול להסתיר את זה יותר, ואני אשב שם ואחשוב "מה לעזאזל אני קשורה אליו?מה אני מגיבה הפעם לאמרה מהסוג הזה?אלפי בנים אומרים לי את זה ביום, והוא מצפה שדווקא לו אני חייבת לחזיר אהבה?"
"אני מרגיש שאני לא בהיי יותר. שירה כבר לא שמה עלי ואלון ואני ממזמן כבר לא חברים טובים. דר, אני צריך תמיכה ממך, קשה לי."
נרגעתי כשהבנתי שזה לא עוד התוודות מוזרה או משהו כזה. הקשבתי למה שתומר אמר, אבל הייתי במקום אחר. לא יודעת מה עבר עלי.
אחרי כמה שניות תפסתי את לחיו ורכנתי אליו במהירות. קירבתי את שפתיי לשפתיו והכנסתי את לשוני לפיו, הוא דחף את גופי ממנו.
"דר, אנ,אני מצטער. אני לא יכול לעשות את זה שירה"
קמתי במהירות והפלתי כמה עיתונים וכיסא שהפריעו לי בדרך. טרקתי את הדלת בעצבנות והלכתי בוכה הביתה. דווקא ממנו אני תמיד נפגעת? בדרך ראיתי את שירה, חברה של תומר, ניסיתי להתנהג בטבעיות.
"דר את בסדר?" נראתה המומה ושאלה בביישנות.
"כן, כן אני פשוט.. פשוט אהממ נפלתי מקודם, כן נפלתי מקודם אני…." ניסיתי להמציא משהו שישמע מקורי.
" יאו את צריכה עזרה?" התסכלה עלי במבט מסוכרן.
"לא אני בסדר, תודה אבל אני חייבת לעוף." הלכתי מהר רק כדי להתרחק ממנה, אם היא תדע שנישקתי את תומר היא תמרר לי את החיים. הגעתי הביתה .שיר היה שם עם חברה שלו אור והם התנשקו נשיקה שהייתה לוהטת במיוחד שהייתה בוהה בה כל היום אבל כמו שהבנתם, המצב רוח שלי לא בעננים עכשיו. "אתם יכולים לעוף מפה ולעשות את הפאקינג העברת נוזלים הזו במקום אחר?!" צעקתי. הם נבהלו וקמו, אור לקחה אותו ביד לחדר של ההורים והוא סימן לי עם היד בגלישה מצד ימין אל שמאל בצוואר ( כמו עריפת ראש ). סימנתי לעברו אצבע שביעית ולקחתי לי חתיכת עוגת גבינה שהייתה במקרר. הרכות שלה בפה הרגיעה אותי וחשבתי לעצמי מחשבה מופרכת שכזו, "יבוא יום שאהבה לא תהיה חלק כזה גדול מהחיים שלי?"