המלאך האבוד| פרק 24- להיות מאוהב בה.

הרגשתי את העולם הקטן והפנימי שלי מזדעזע וקורס תחת רגלי. לא יכול להיות שפול הומו. פשוט לא יכול להיות.
התהלכתי בחצר החשוכה שלנו כסהרורי, יש גבול לכמות הדברים שאני יכול לספוג בבת אחת.
לגמרי שכחתי מהמשחק היום, או מהעובדה שזה ערב חג המולד וכול החברים שלי יושבים בפנים ואני מתהלך לבד, כרגיל.
איך יכול להיות שלא שמתי לב? איך יכולתי לגור עם בן אדם במשך שש שנים ולא להבחין בזה?
בעצם פול הוא לא סתם אדם שגר איתי. הוא אח שלי, הנפש התאומה שלי והחבר הכי טוב שלי. הוא יודע שמשהו לא בסדר אצלי לפניי, הוא קורא אותי כמו ספר, הוא יודע את כול סודותיי הכמוסים. הוא יודע הכול עליי ואני יודע הכול עליו.
אני יודע שהוא ישן עם מנורת לילה עד גיל שש עשרה.
אני יודע שהוא נכשל במבחן מסכם בפיזיקה שנה שעברה וניסה לשחד את המורה בכסף כדי שזה לא יפגע לו בממוצע, וכמעט סולק מבית הספר בגלל זה.
אני יודע על קסנדרה בלייק, הבחורה השחומה שלמדה איתנו הבעה בכיתה ט', היא ופול הכינו עבודה ביחד ופול היה דלוק עליה במשך חצי שנה אך התבייש להגיד לה את זה.
אני יודע שהוא אלרגי לקוקוס.
אני יודע שהוא נכשל בשבעה טסטים לפני שהוציא רישיון.
ואני יודע מתי הוא בוכה בלילות בגלל שאמא שלו עזבה אותו.
אני יודע הכול… אבל את הפרט הכי חשוב שהייתי צריך לדעת פול לא סיפר לי.
המילים שלו לא יצאו לי מהראש ' לא ידעתי איך לספר לך כי ידעתי איך תגיב…', איך אני אגיב? כמו שהגבתי עכשיו?
חשבתי על האפשרות בה פול היה מספר לי את זה לבד, כשאין עוד שולחן מלא אנשים ברקע. איך הייתי מגיב? הייתי בוודאי צורח עליו שהוא הומו מסריח.
כול הפעמיים שישנתי איתו באותה מיטה, שלבשנו אותם בגדים, שהוא ראה אותי עירום…אלוהים, איך הוא יכול להימשך לבנים?! איך דבר כזה קורה בכלל?
ואיך לעזעזל לוסי ואדין הבחינו בזה ואני לא? איך הם הבחינו שבין פול ורון יש משהו מעבר?
כול הפיסות התחברו בראשי, הפעמים שרון היה מגיע סתם כך ויושב עם פול לראות טלווזיה, הפעם ההיא שהוא בא בשש בבוקר כדי "להכין עבודה", הפעם ההיא שפול הסמיק כי קראתי לו קוקסינל בצחוק.
והוא באמת כזה…
" סקוט?"
"לוסי בבקשה, בבקשה תלכי מכאן" אפילו לא הסתובבתי לעברה. לא רציתי לראות אף אחד, רק לעכל את הבשורה שהבן אדם הכי קרוב אלי בעולם כולו הוא לא מי שחשבתי שהוא.
"פול שבור…הוא צריך אותך", ידה הקטנה של לוסי נגעה בי וההשפעה שלה הייתה מידית; התרכחתי בבת אחת.
"איך אני אמור להסתכל עליו?", הסתובבתי לעברה והסתכלתי על פניה, ראיתי את הדאגה בפניה.
"הוא בסך הכול נמשך לבנים. הוא עדין אותו פול, הוא עדין החבר הכי טוב שלך, עדין אח שלך. רק במקום שתיהיה לו חברה יש לו חבר", לוסי עדין החזיקה את ידי.
"אז למה אני מרגיש כאילו הוא מת?", לחשתי והיא מיהרה לחבק אותי, מצמידה את גופה לגופי.
"אני יודעת שזה לא המצב האידיאלי…ואולי הוא היה צריך לספר לך לפני. אבל זה מה שיש, אני בטוחה שלא תפנה לו עורף עכשיו…הוא פשוט שונה מימך זה הכול".
" אני מרגיש שאני לא מכיר אותו לוסי", לחשתי לתוך שערה שהדיף ריח של וניל.
"זה כמו שתתרחק ממני בגלל שאני חולת סרטן. גם אני שונה, יש לי מחלה שלאט לאט הורגת אותי…נולדתי שונה מימך. ככה בדיוק פול, רק שלא אין מחלה שהורגת אותו, הוא חי ובריא! הוא רק צריך אותך כדי להיות מאושר".
ידעתי שהיא צודקת, ידעתי שכול מילה שהיא מוציאה מפיה היא נכונה ושככה אני צריך לפעול; להכנס עכשיו הביתה, לחבק את פול ולהגיד לו שהוא עדין אח שלי ושאני אתמוך בו בכול מצב.
אבל לא הצלחתי לעשות את זה.
"בואי איתי", רציתי לקחת את לוסי ולהתרחק מהבית כמה שיותר מהר.
"סקוט, לאן ? קפוא בחוץ והבנים מחכים לנו בפנים-"
" אז אני אלך לבד. אני מצטער לוסי אני לא יכול להיכנס בחזרה", התרחקתי ממנה והשפלתי את מבטי.
בדיוק כשהתחלתי להתרחק לכיוון היציאה מהאחוזה שלנו לוסי השיגה אותי, "חכה, חכה לי. אני רק אכנס בחזרה לקחת מעיל ואני באה איתך לאן שתרצה. רק חכה לי", היא נגעה קלות בכף ידי ואז רצה בחזרה לבית.

לוסי חזרה אלי אחרי שלוש דקות, ממהרת לרכוס את המעיל הסגול שלה ולתפוס את זרועי.
"לאן הולכים?", היא שאלה והבל פיה חדר את אוויר הלילה הקר.
"אני לא יודע", מלמלתי אך מיהרתי לצאת מהשער הענק שלנו. לאן שזה לא יהיה, העיקר שמשהו יעזור לי לברוח המחשבות שלי, מכול השינויים לאחרונה.
" אמרתי לבנים שנחזור יותר מאוחר", לוסי אמרה ואז קברה את פניה במעילה, מנסה להתחמם.
לקחתי את ידה הקטנה והכנסתי אותה לתוך הכיס של מעילי, מנסה לחמם אותה. מה אני בכלל עושה? לוקח אותה להיסחב איתי ברחובות ליברפול ללא כיוון?
למזלנו השלג לא ירד באותה שעה, אבל הקור היה חודר עצמות וזה לא עזר למחשבות שלי להסתדר.
"אם אין לך כיוון, אני יכולה להציע משהו?", קולה של לוסי בקושי נשמע, פניה היו קבורים בצאוורון מעילה.
לחצתי על ידה שבתוך כיסי לאות 'כן' והיא שוב דיברה, "בוא נלך להיידשל פארק, לפני כמה ימים ראיתי שהאגם שם קפא והם פתחנו את ההחלקה על הקרח", היא מילמלה ואז הרימה את ראשה והביטה בי, אני רק משכתי את כתפיי.
"אוקיי", לחשתי לה בחזרה.
"אף פעם לא החלקתי…אבל תמיד רציתי", היא דיברה שוב ואני חייכתי.
"ברור שנלך להחליק". בעצם אני לא חושב שיכולתי לסרב לשום רעיון של לוסי. היא הרי נסחבה איתי לתוך הקור, איך אוכל להגיד 'לא' למשהו שהיא תמיד רצתה לעשות?
הגענו לפארק היידשל תוך רבע שעה של הליכה מהירה. היידשל הוא אחד הפארקים הכי מרכזיים בליברפול, מקום ענק שהיה מלא בעצים ופרחים. בקיץ הפארק התמלא בילדים שרכבו על אופניים או על גלגליות, באימהות שטיילנו עם ילדיהם ובזוגות צעירים ומאוהבים שאיגרנו פיקנייקים על המדשאות. באמצע הפארק היה אגם, בקיץ הוא שימש לספורט ימי ובחורף הוא קפא ושימש כרחבה להחלקה על הקרח.
במפתיע הפארק היה מפוצץ באותו ערב קר. השלג שנערם בצדי השבילים לא הפחיד את הליברפולים, שיצאו בקבוצות גדולות וישבו על הספסלים או החליקו על הקרח. נראה שכולם היו שמחים ושיכורים, ראינו כמה קבוצות שחלקו בקבוקי שמפנייה ויין, אחרים שרו שירים בקולי קולות והיו כאלה שטרחו יותר והביאו רמקולים והשמיעו מוזיקה מחרישת אוזניים.
"חג מולד שמח!", בחור אחד עם כרס גדולה חלף על פנינו ושלח לנו נשיקה באוויר, לוסי פרצה בצחוק.
" אולי זה טוב שיצאנו", היא אמרה כשנעמדנו בתור לקופה.
"אולי", השבתי לה חיוך. פול לא יצא מראשי, לא הצלחתי להבין איך אהיה מסוגל להתמודד איתו, אני אמור לבקש סליחה? או בכלל לדרוש ממנו הסברים?
"כמה אתם?", צעירה זעופת הפנים שישבה בקופה פנתה אלי.
"שניים", מלמלתי ושלפתי את הארנק שלי. שילמתי על הכרטיסים ווהבחורה הזעופה נתנה לי שתי זוגות של מחליקיים ישנים.
התיישבנו על ספסל מחוץ לרחבת ההחלקה ואני נעלתי את המחליקיים תוך כמה שניות בזמן שלוסי הסתבכה לגמרי.
התחלתי לצחוק, מסתכל עליה בזמן שהיא חקרה את המחליקיים, "איך סוגרים את זה?", היא שאלה ביאוש.
תפסתי את הרגל שלה והנחתי אותה על הברך שלי, שורך לה את המחליקיים.
" זה צריך לתפוס לך טוב את הרגל, שהיא לא תזוז בפנים", אמרתי ואז תפסתי את רגלה השניה, עושה בדיוק את אותו הדבר.
כשסיימתי ראיתי שלוסי מסתכלת עליי עם חיוך, "מה?", שאלתי והיא הורידה את רגליה ממני והנידה בראשה.
" תודה שהסכמת לבוא לכאן", היא אמרה וקמה על רגליה, "היי תראה אני עומדת!".
פרצתי בצחוק, "ברור שאת עומדת עכשיו. חכי שתעלי על הקרח".
כשעלינו על הרחבה לוסי מיהרה לתפוס את ידי, "אני מפחדת ליפול", היא עמדה וקפאה במקומה, לא מזיזה אפילו שריר.
" אני לא אתן לך ליפול. אהיה תמיד מאחורייך, בסדר?", לאט לאט החלקנו לעבר המעקה ואני הדרכתי את לוסי לתפוס בו ולהחליק לאט לאט. צפיתי בה מהצד בזמן שהיא העבירה את רגליה הרזות בזהירות רבה על הקרח, מחזיקה במעקה כל כך חזק שאצבעותיה נהיו לבנות. ניסיתי לא לצחוק, אבל לא הצלחתי להחזיק את עצמי.
הבחורה הלוחמת הזאת שלא מפחדת מסרטן משקשקת מפחד על הקרח.
" מה אתה צוחק סקוט? כאילו שאתה יודע משהו", היא צעקה לעברי בחיוך ואני בתגובה התחלתי להחליק, משאיר אותה מאחור.
אהבתי להחליק, אני ופול נהגנו לבוא לפה בכול שנה בחופשת חג המולד שלנו והחליק כמעט כול יום, היינו מתחרים אחד בשני ומשחקים תופסת, נתקלים מידי פעם באנשים אחרים ומפילים אותם על הקרח.
עשיתי סיבוב אחד מהיר, מרגיש את הרוח הקרה על פני. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו סתם בשביל הכיף, החיים שלי היו מורכבים רק מדברים שאני חייב לעשות.
מהרתי לחזור ללוסי ולעצור מלפניה "נו, אחרי שראית את הכישורים המדהימים שלי על הקרח, את יכולה כבר לתת לי יד ולעזוב את המעקה?", חייכתי לעברה.
לוסי נאנחה ותפסה בידי, מוחצת את אצבעותיי, "אם אני אפול סקוט…אני תולשת לך את הראש".
התחלתי להחליק לאחור לאט, מושך את לוסי איתי, "תתחילי להחליק, רגל רגל. קדימה זה בדיוק כמו גלגיליות".
" אף פעם לא רכבתי על גלגיליות. לא עשיתי כלום בחיים שלי חוץ מלהיתקע בבתי חולים", ראיתי את מצחה מתקמט בריכוז, היא התחילה להחליק לאט לאט.
בשעה הבאה כול מה שעשיתי היה להחזיק את לוסי בזמן שהיא החליקה, היא נרגעה עם הזמן ואפילו עזבה יד אחת.
ככל שהמשכתי להסתכל עליה שכחתי שוב מהכול, לכמה רגעים אפילו פול ברח מראשי, התרכזתי רק בפניה של לוסי ובחיוכה שהלך וגדל ככל שהמשכנו להחליק.
"טוב עכשיו תנסי לבד", עזבתי את ידה והיא נעצרה מיד במקומה.
"לא", המבט המודאג שוב חזר לפניה, "אל תעזוב אותי, בבקשה".
"אני מאחורייך, אל תדאגי".
"מבטיח? אני מפחדת ליפול", היא נאנחה ואז פרשה את ידיה לצדדים, מקנה לעצמה שיווי משקל.
" אני תמיד מאחורייך…", ובאותו רגע הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לסובב אותה ולנשק אותה, להצמיד אותה אליי.
לוסי התחילה להחליק ואני נשארתי צמוד אליה, ער לכול תנועה קטנה שלה. יש לי רגשות כלפיה; הדבר הזה הכה בי על רחבת הקרח ההיא. אני חושב שאני מאוהב בבחורה הזאת שמחליקה מלפניי, מאוהב בה ולא יודע מה לעשות עם כול הרגשות שיש לי כלפיה.
לוסי התנדנדה קלות ואני צימצמתי במהירות את המרווח בנינו, כורך את ידיי סביבה.
"אוי אימל'ה ", היא מלמלה וידי סגרו על בטנה.
"תפסתי אותך".
"בבקשה תשאר ככה, אני מרגישה מוגנת יותר", סובבתי אותה אלי בבת אחת, בטוח שאני הולך לנשק אותה, לא הצלחתי לחזיק את עצמי יותר. אבל כשמצאתי את עצמי מולה לא הצלחתי להזיז שום שריר, "היי פחדנית קטנה, את מסתדרת מעולה", לחשתי במקום זה והיא נצמדה אלי יותר, מניחה את ראשה על החזה שלי.
הייתי בטוח שהיא שומעת את פעימות הלב המטורפות שלי, אך במקום להגיד משהו על זה היא אמרה: "באמת תודה לך. על הכול דניאל…אתה הצלת אותי".
"דניאל? את קוראת לי ככה רק כשאת כועסת עליי!" שאלתי בחיוך והצלחתי להצחיק אותה.
היא הרימה את מבטה לעברי, היד שלה עברה על שערי, "כשאני כועסת או כשאני-"
ואז זה קרה, איבדתי את היציבות תוך רגע ולוסי התרסקה איתי ביחד על הקרח. בשניה הראשונה נלחצתי שהיא נחבלה אך ראיתי שהיא שוכבת לא רחוק ממני וצוחקת, "בחיים לא נהנתי ככה, סקוט".

חזרנו הביתה לאחר שעתיים של החלקה. אחרי הנפילה הראשונה שלנו לוסי הפסיקה לפחד החליקה לבד, כשאני תמיד מאחוריה. היא נפלה עוד חמישה פעמים ובכולם היא צחקה, "את תפסיקי לצחוק מחר אחרי שתראי את כול הסימנים הכחולים על הגוף שלך", אמרתי לה.
בסלון עדין דלק האור כשנכנסנו, ראיתי את אדין ופול יושבים על הספה ורואים טלווזיה.
לוסי לחצה קלות על זרועי, " אני ממש רעבה! אדין אולי תעזור לי לקחת קצת אוכל?", היא אמרה ואדין קפץ ישירות על ההזדמנות, משאיר אותי ואת פול לבד.
ידעתי שאנחנו צריכים לדבר, אך עדין הייתי באופוריה של ההחלקה על הקרח, עדין הרגשתי כאילו אני עף והדבר היחיד שבאמת רציתי הוא לתפוס את לוסי ולהגיד לה שאני מאוהב בפעם הראשונה בחיים שלי.
"איפה רון?", שאלתי בזמן שהורדתי את המעיל שלי ופול מיהר לקום לקראתי.
"דן…זה לא היה צריך להיות ככה", הוא אמר.
רציתי להגיד לו שזה בסדר, שהכול בסדר בנינו ושבאמת אני שמח בשבילו כי יש לו אהבה. אבל הייתי מאושר מידי כדי לדבר, והרגשתי שאני מרחף רחוק משם.
"היי, דן! הכול בסדר?", הבנתי שאני באמת מרחף רק כשהיד החזקה של פול תפסה בי.
"אני- ", רציתי להגיד לו כול כך הרבה אך במקום זאת נפלתי, הגוף שלי נפל לתוך תהום חשוכה, ומאז לא זכרתי כלום.
כשפקחתי את עניי הכול היה חשוך מסביבי, לקח לי כמה רגעים להבין שאני נמצא בחדר שלי ושהתריסים מוגפים.
" היי", הקול הקטן והשברירי של לוסי נשמע לידי.
"הכול בסדר, דאניאל?", המבט שלי התמקד בפניו של אדין שהיו קרובות מידי לשני.
"אוח אדין תזוז", לחשתי. הגרון שלי היה יבש והראש שלי כאב, "מה קרה?".
"התעלפת", לוסי אמרה בזמן שאדין התרחק ממני.
"דאניאל! אנחנו לדאוג מאוד מאוד! אני לחשוב דאניאל לקבל מכה בקרח ולמות לי", אדין דיבר מהר.
התעלפתי? אני בחיים לא מתעלף! מה קורה לי בזמן האחרון?
"איך?-"
" אני חושבת שאתה תשוש מידי. פול אמר שפשוט נפלת לו על הידיים", לוסי הניחה על מצחי משהו רטוב.
"אתה רוצה שנזמין רופא? איך את מרגיש?".
"בסדר", קירקרתי. הרגשתי מסוחרר ועייף, הגוף שלי שקל מאה קילו באותם רגעים, לא הצלחתי להזיז שום שריר.
" דאניאל לא לישון! זה רע מאוד!", אדין היה נסער כהרגלו כשמשהו כזה קרה.
"אתה באמת צריך לנוח, דניאל", לוסי הזיזה את הדבר הקר ממצחי והניחה את שפתייה עליו, "אין לך חום", היא אמרה אחרי כמה דקות.
" לא צריך רופא", מלמלתי, "אני רק צמא".
אדין זינק מיד מהמיטה, "אני מיד להביא לדאניאל אוכל ושתייה!", שמעתי את הדלת נטרקת מאחוריו וחייכתי, לפחות דואגים לי.
" אתה מדאיג אותי…אתה באמת מרגיש בסדר?", לוסי החזירה את הדבר הקר למצחי ואז הבנתי שזאת מטלית לחה.
"כן..אני פשוט עייף, לו".
"אוי אני כזאת טיפשה! לא הייתי צריכה לסחוב אותה להחלקה הדבילית הזאת!", עכשיו לוסי נשמעה נסערת בדיוק כמו אדין.
חייכתי, "היה לי כיף. והכול באמת בסדר…אני רק לא מצליח לישון לאחרונה".
לוסי נשכבה לידי, "למה אתה לא ישן?".
נאנחתי, מתחיל להרגיש סוף סוף את הגוף שלי. "אני מרגיש שהמחשבות שלי אוכלות אותי מבפנים, בכול לילה", לחשתי לה, "זה כאילו שאני לא מצליח להפסיק לחשוב".
התהפכתי על הצד כך שפניי יהיו קרובות לפניה של לוסי ובלעתי את רוקי, איפה אדין והמים שלי?
"על מה אתה חושב?", הקול שלה היה שקט והיד שלה התחילה ללטף את פני.
"על הכול…על אבא שלי, על הלימודים שעזבתי, על הכדורגל", בלעתי רוק שוב, "ועלייך".
"עליי?", לוסי עיקמה את אפה.
"כן לוסי, את רודפת את המחשבות שלי יותר מהכול", לחשתי. היד שלי נחה על המותן שלה, התחלתי ללטף אותה שם, מרגיש את הסוודר שלה עולה קצת למעלה.
" אוי, אם זה בגלל כול העניין של הסרטן וכול הלחץ אתה חייב להפסיק לחשוב על זה. אני בסדר גמור וכרגע אני לא צריכה שום טיפול ושום-"
"זה לא בגלל הסרטן", היד שלי נגעה בעורה החשוף עכשיו, ואני הכנסתי את ידי עמוק יותר מתחת לסוודר שלה.
"דניאל…", היא לחשה כול כך ברכות שהפעם באמת לא הצלחתי להחזיק את עצמי.
הגוף שלי מצא כוח בבת אחת והרמתי את עצמי קצת, "אני לא יכול יותר, לו", לחשתי לה וראיתי את עניה נעוצות בשלי.
רכנתי עליה ונישקתי אותה, פוחד שהיא תרחיק אותי. אבל זה לא קרה, השפתיים שלה קיבלו אותי והיד שלה שקעה בתוך שערי.
לא הצלחתי להפסיק לנשק אותה, הפרפרים חגגו בבטני והראשי הסתחרר ממגע שפתיה. פעמיים עצרתי כדי לקחת קצת אוויר אבל לא יכולתי להתנתק ממנה לגמרי, השפתיים שלה התאימו בדיוק לשלי, הטעם שלה היה מתוק מידי, והיד שלי ליטפה את גבה העירום מתחת לסוודר שלה.
בפעם השלישית כשהתנתקנו הבטתי בפניה, מפחד לראות את תגובתה, אבל עניה היו עדין עצומות ושפתייה התעקלו לחיוך.
"אל תפסיק, בבקשה", היא לחשה.
ובדיוק אז, כשהבנתי שבחיים יותר לא ארצה לנשק מישהי אחרת חוץ ממנה הדלת של החדר נפתחה וקולו של אדין נשמע, "הינה מים דאניאל!".
יופי אדין, טיימינג מצויין.