אהבה ואכזבה – סוג של סיפורי ערסים, פרק חמישי

ההורים שלי כבר נסעו ובאותו יום רינת באה וישנה אצלי, יום חדש, יום ראשון, קמתי, לא היה אף אחד בבית, שמחתי שאני לבד, התלבשתי במהירות וכשראיתי שאני מאחרת לקחתי במהירות את הילקוט נעלתי את הבית והתחלתי ללכת לבית הספר במהירות.כולם היו בחוץ, כרגיל, אביאל וחבריו על הספסל ועוד כמה שרמוטות (סליחה על המילה) מרוחות עליו, הלב שלי צבט כשראיתי את זה.ניכנסתי אל המסדרון ובדיוק נשמע הצילצול וכולם החלו לדחוף אותי כדי להגיע לכיתות שלהם, הלכתי באיטיות אל הכיתה שלי, הרמתי את ראשי ולא האמנתי למראה עיני.הדמעות כבר עלו לי לעיניים, היה שם תמונה שלי שהעלתי לפייסבוק ממש מזמן "מתנשקת" עם כמעט כל גבר אפשרי, היו שם כתוביות מגעילות כמו ´זונה´, ´שרמוטה´ ועוד.. "איזה מדהים המראה, נכון?" שמעתי את קולה המגעיל של מאי, הסתובבתי אליה."מה את רוצה?" שאלתי ולא נתתי לה לראות את הדמעות, היא היתה שם עם החברות שלה, אביאל וחבריו."ממך? – כלום." היא אמרה ניגעלת, הסתכלתי על אביאל וראיתי חיוך רחב על פניו, זה כל – כך כאב לי בלב.גילגלתי עיניים ועשיתי כאילו זה לא מפריע לי."תגידי, איך זה לעבוד בתור זונה?" שמעתי פתאום אותה שואלת.הסתובבתי אליה בחזרה ולא יכולתי להשאיר את המבט הפגוע רק בשבילי, הוא כבר עלה לפנים שלי והם ראו אותו."מה? – אני לא זונה." אמרתי בכעס."שמענו, וראינו." אמרה וקרצה כשהביטה בתמונות.החברות שלה ואביאל צחקו, הדמעות עיקצצו את עיני, הסתובבתי בחזרה ועליתי לקומה השלישית, כבר לא לומדים פה, פעם היינו לומדים שם עד שנודע לכולם שכמה תלמידים אונסים שם תלמידות, ומאז לא לומדים פה, הלכתי לסוף המסדרון הכי רחוק והיתיישבתי שם מכווצת, לא להאמין, אני ליאל ביטון, סובלת מבריונות ברשת וגם בחברה בבית הספר.נישכבתי על הריצפה מקופלת בכאב והנחתי את ראשי על הילקוט שלי.עצמתי את עיני לרגע ופקחתי אותן במהירות כאשר ניזכרתי שאני לא במקום בטוח וכל הבנים המגעילים של בית הספר לוקחים לפה בנות לאחד הכיתות ואונסים אותן, אבל עכשיו היה פה שקט, לא היה כאן אף אחד, לפחות ככה חשבתי עד ששמעתי צעדים.קמתי במהירות והתקדמתי אל סוף הקיר, היתיישבתי וקיפלתי את רגליי בפחד והנחתי עליהן את ראשי, זאת לא התנוחה הכי נוחה אבל היא אכן עזרה לי להעביר את תחושת הפחד."מה את עושה פה?" שמעתי את קולו המוכר (אביאל).לא הגבתי, עם אני רק יוציא ציוץ מהפה או יסתכל בתוך עיניו המהפנטות, הכאב בלב יכאב יותר ואני אתחיל לבכות כמו ילדה קטנה."היי, ילדה," הוא לחש לי באוזן "מה ברחת ככה?" גיחוך קל נפלט מפיו.לא עניתי, עדיין, אותה תחושת פחד שוב עברה בי כאשר התקרב ונגע קלות בכתפי "עם לא תעני אני עוד יחשוב שאת מתה." הוא אמר ושוב נגע בכתפי וטילטל את שתי כתפי בחוזקה כה רבה שהכאיבה לי.מבטי נחת על מבטו "מה קרה, יפיופה?" שאל בחיוך.כיווצתי את עיני והורדתי את ידיו בגסות ממני "וואוו מה קרה לך?" שאל ועף קצת אחורה.קמתי בגמישות מהריצפה ולקחתי את הילקוט שלי והתחלתי ללכת במהירות אל כיוון הקומה השניה, איפה שהכיתה שלי נימצאת.צעדיו היו מאחורי ובמסדרון הריק הם הדהדו וגרמו לי כל פעם להתכווץ בפחד.הצעדים היו קרובים אלי וקיללתי את עצמי על כך שבחרתי להיתיישב במסדרון מרוחק מהמדרגות.אביאל אחז בידי בחוזקה והחזיר אותי אחורנית למקום שישבתי בו קודם, הוא הכניס אותי לתוך כיתה שהיתה ליד, הוא סגר את הדלת והצמיד אותי בחוזקה אל הדלת, הוא היה כל – כך אלים שכל פעם שרציתי לזוז או להוזיז אותו ממני אני חטפתי מכה.הסתכלתי עליו בתיסכול "מה אתה רוצה?" שאלתי."ממ.. למה נראה לך שהכנסתי אותך לכיתה?" הוא חייך, חיוך זדוני שהלחיץ אותי והתחלתי להאבק בו בחוזקה, הוא הצמיד את כל כולי לדלת וריתק אותי בצורה מכאיבה וניצמד אלי."תתרחק." ביקשתי."ועם לא?" שאל."מה אתה מתכוון לעשות? לאנוס אותי?" הרמתי גבה."למה לאנוס? – זה גם יבוא ממך." קרץ וידיו עברו על גופי עד שנישארו על ישבני, הזזתי את ידיו בכוח וכשהוא הניח אותן שוב ובאתי להוזיז את ידיו הוא הרים את ידי ושיתק אותן אל הדלת מאחורי "זה כואב לי, תעזוב אותי." ביקשתי שוב."באמת?" שאל והצמיד את שפתיו."תעזוב אותי." בעטתי בו וכנראה שזה עיצבן אותו יותר מידי מכל מה שעשיתי לו, הוא תפס את ידי בחוזקה והרים אותי מהמותניים והושיב אותי על השולחן, הוא לקח את הילקוט מידי בכוח וזרק את הילקוט לסוף הכיתה ומיהר להיצמד אלי, אביאל הסתכל עלי בחיוך זדוני ופיסק את רגלי בכוח רב כשהתנגדתי והקריב אותי אליו מהמותניים, הוא עלה על השולחן בעוד שלא נותן לי לזוז או לסגור את רגליי, הוא נישכב מעט מעלי ופתח את כפתורי הג´ינס שלי.כשהתכוונתי לצעוק לעזרה מהר מאוד הרים את ידו וסטר לי בחוזקה והצמיד את ידו אל פי "תנסי לצעוק ואני נשבע לך, שזה יהיה הסוף שלך, אני יתעלל בך עד למוות." הוא אמר בקול חד.נשתקתי בפחד ונתתי לדמעות לפרוץ, הוא פתח את כפתור הג´ינס שלי והכניס את ידו מתחת לחולצתי מתעסק בחזייה שלי, כשרצה לפתוח אותה התחלתי לבעוט בו בחוזקה ודמעות רבות וגדולות יצאו מהעיניים שלי בלי שליטה "תירגעי. עכשיו." הוא משך את שערי לאחור והיכה בראשי על השולחן עד שהרגשתי סחרחורת."תעזוב אותי." אמרתי בשקט."למה, יפיופה?" שאל וראיתי חיוך על פניו, הוא הרים את חולצתי ונשק לבטני ברכות ככה עשה כזמן שנימשך כדקה עד ששוב הרים את עצמו מעלי, הסחרחורת עדיין לא עזבה אותי, הוא נישק את צווארי, נשיקות כה גדולות ועמוקות שאני בטוחה שישאירו סימן, לא ידעתי מה אני צריכה לומר לו כדי שיניח לי ויתן לי ללכת."דיי, בבקשה, אביאל, דיי." אמרתי שוב בקול מלא פחד.הוא לא הקשיב לי והכניס את ידו אל תוך מיכנסיי, הדמעות כבר פרצו מזמן "דיי, אני לא רוצה דיי." אמרתי כשהוא ניסה להוריד את מיכנסיי."סתמי," סינן בעצבים והרים את מבטו אלי, מבטו שיתק אותי בפחד.החולצה שלו רפפה למעלה והבליטה את גופו השרירי, הוא הוריד את חולצתו וממש נישכב מעלי ונישק את כולי, הזזתי את ראשי לצדדים ונאבקתי בו בעוד הדמעות יוצאות ומתשתשות את ראייתי.הוא פתח את כפתור הג´ניס הרופף שלו ושוב ידו ירדה אל כיוון הג´ינס שלי, הוא הכניס את ידו שוב אל הג´ינס שלי, התחלתי לבכות יותר ולהשתולל וכשרציתי לצעוק לא היה לי אכפת מכלום, לא מסטירה ולא מעינויים, אני לא מוכנה לאבד את הבתולין שלי מאונס.ידו ישר הסתימה את הפה שלי, ומבטו שוב שיתק אותי במקום, נותרתי קפואה שטופת דמעות.הוא הוריד את ידו מפי בזהירות ובאיום מזכיר לי מה יעשה לי עם אני אנסה לזעוק לעזרה שנית והוריד את הקפוצ´ון שלי ממני ואחריו את החולצה שלי וזרק את שניהם על השולחן השני שהיה לידנו, הוא נשק לכל גופי, נשיקות עמוקות כאילו אני הייתי מה שנשם, הוא נישק את כל כולי. הסחרחורת עברה, הדמעות והכאב בלב נישארו, הכאב החד בלב גרם לי להתכווץ, ואביאל לא שם לכך בגלל שהיה עסוק בללקק את צווארי."עד עכשיו שתקת? – זה שיא, יופי לך, ילדה, אני מבטיח לך שאני לא יכאיב לך." לחש וקרץ לי.שוב ידיו ירדו אל מיכנסיי אבל הפעם בניסיון להוריד אותם, עוד פעם התחלתי לבכות בקול, אביאל כלל לא היתייחס אלי, הוא נגע בתחתונים שלי ופה נישברתי ושוב התחלתי להאבק בו "דיי, בבקשה." הדמעות והפחד השתלטו עלי.הוא היה נראה כמו חיית טרף שמחכה למזון שלו, והפעם זאת היתה אני.הוא פיסק שוב את רגליי, את הג´ינס שלי הוא הוריד עד לבירכיים, הוא הוריד כך גם את מיכנסיו ונישאר עם בוקסר צמוד."אל תסתכלי למטה, זה יהיה מהר, אני מבטיח." אמר.הוא הניח את ידו על התחתון שלי ופיתאום היה לי קשה לנשום, ידו עברה על הירך שלי והוא נשם אל צווארי."אביאל, דיי," אמרתי כשהוא התכוון להוזיז את התחתון שלי לצד ולא נתתי לו "בבקשה, אני מתחננת, אני לא רוצה," אמרתי."שקט." סינן, והידק את אחיזתו סביבי."בבקשה, דיי," הרחקתי אותו ממני מהכתפיים הרחבות שלו והסתכלתי בעיניו הוא לא הביט בי והחל לנשק אותי באיזו החזה ועלה למעלה עד לשפתיי אבל אני הזזתי את ראשי כדי שלא ינשק אותי, לא בשפתיים לפחות, אני לא רוצה לחוש את טעם שפתיו שהרגע נישקו את גופי בניגוד לרצוני.אביאל משך אותי אליו יותר חזק כך שזה כאב יותר ממקודם ונשק לשפתיי בחוזקה, לשונו התגלגלה בתוך פי וידיו החלו לעבור בכל גופי, גם בחלקים שהייתי מעדיפה שלא יגע."בבקשה, אביאל," אמרתי מתנשפת "מספיק." הוספתי בשקט.הוא לא זז והמשיך לנשק את גופי, ידו טיילה על החלק התחתון בגופי, התחלתי לרעוד מפחד כשהורדתי את מבטי וראיתי את ידו מטיילת עם התחתונים שהיו חשופים בפניו."פעם ראשונה שלך, ילדונת?" שאל בחיוך והרים את ראשי, הוא ראה שאני רועדת מפחד ועדיין לא עשה עם זה כלום."את מטריפה אותי, ילדה, מהיום שראיתי אותך פינטזתי על הרגע הזה." לחש לי באוזן ונשך לי את האוזן ונישק את צווארי כל – כך חזק שזה כאב."תעזוב אותי, תעזוב.." התחלתי לצעוק כל – כך חזק מקווה שמישהו ישמע אותי אבל הסיכוי שמישהו ישמע אותי מהקומה השניה הוא קלוש, אבל עדיין ניסיתי, צעקתי שוב לעזרה ושוב הוא הסתים את פי בידו והצמיד את מצחו אל מצחי "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי חסרת כוחות."אל תסתכלי למטה, יפה שלי." אמר ונשק לשפתיי בחוזקה, הרגשתי פתאום שליבי החסיר פעימה כשאמר ´יפה שלי´, זה היה דבר דפוק לחשוב עליו בזמן כזה!כיווצתי את עיני "מה?" שאלתי בבילבול כשניזכרתי שאמר לא להסתכל למטה."אל תסתכלי," אמר ונשק לראשי ובזמן שהדמעות מעיני ירדו הוא המשיך לוודות שראשי ישאר מורם למעלה."אביאל, בבקשה, מספיק, אני מפחדת." אמרתי פיתאום בלי לחשוב ופלטתי את האמת מול פניו."אני ישמור עליך." אמר.הסתכלתי עליו במבט מתחנן "בבקשה אני מתחננת, אל תעשה לי את זה עכשיו, אני לא רוצה את זה." התחלתי לבכות, בכי כל – כך חזק.אביאל נישק את הסנטר שלי והרים את מיכנסיי, פקחתי את עיניי והקלה התפשטה בגופי, סגרתי מהר את כפתור הג´ינס שלי כשראיתי שלא היה בעיניו איום, הוא עדיין נשאר מעלי "תקום." ביקשתי בקול צרוד מהבכי."מה הסיכויים שעכשיו אני אבקש סליחה ואת תסלחי לי?" שאל והצמיד את לחיו ללחי שלי."אני בחיים לא יסלח לך על מה שקרה פה." סיננתי בקור "אני בחיים לא יסלח לך גם על מה שאתה עושה לי מול כולם." הוספתי."אל תסלחי לי, אבל לפחות אל תגידי שתפסיקי לדבר אלי בגלל זה." אמר ויישר את מבטו אל עיני, ניסיתי לקום אך הוא לא נתן לי."מעולם לא דיברנו, אנחנו לא חברים, זוכר?" שאלתי מעוצבנת."אז מפה את לא יוצאת, הדברים בנינו הולכים להשתנות, סבלת מספיק?" שאל וקרץ. דחפתי אותו ממני אבל זה לא עזר, בעטתי בו בחוזקה וכאשר הבעיטות נמעסו עליו נתן לי לקום, הוא סגר את הג´ינס שלו ולבש את החולצה שלו, לבשתי במהירות את החולצה שלי ומעליו לבשתי את הקפוצ´ון, ולקחתי את הילקוט שלי במהירות.אביאל חסם את הדלת "תן לי לצאת." אמרתי לחוצה."את מפחדת ממני? – תעני בכן או לא." הוא אמר ותפס את ידי בחוזקה."מה?" שאלתי מבולבלת."קרוב, מותק, אמרתי רק כן או לא, ברור?" האיום עדיין נשמע בקולו ולא יכולתי לומר שלא פחדתי כי זה יהיה שקר אז פשוט הנהנתי."את מפחדת ממני? – ועם את תעני על תשובות שאני אדע שהן שגויות לא תהיה לי בעיה לחזור לתנוחה של מקודם." אמר וליבי החל לפעום בצורה מטורפת."כן.." מילמלתי"את מצטערת על כך שהכרת אותי?" שאל.לא הבנתי לאן הוא חותר "כן." עניתי."את שונאת אותי?" שאל."לא יודעת." עניתי בשקט."את אוהבת אותי?" הוא אחז בשתי ידי בחוזקה והצמיד אותי הפעם בעדינות אליו וכרך את זרועותיו סביבי.מה שהשאלה הזאת עשתה לי בבטן אני אפילו לא יכולה לתאר."אמ.. לא, כן, אני.. צריכה ללכת." אמרתי במהירות."תעני פעם אחת." אמר ולא נתן לי לזוז "את אוהבת אותי?" שאל שוב."לא." אמרתי והרגשתי צביטה גדולה בלב מהשקר הזה.הוא שיחרר את אחיזתו בידי למרות שממש לא רציתי, רציתי לחבק אותו ולא לעזוב לעולם."חבל, חבל שאני מרגיש פעם ראשונה משהו למישהי והיא לא מרגישה את זה אלי בחזרה." אמר ותפס את פני בידיו הגדולות והסתכל על שפתי ונשך את שפתיו."אני.. אני מצטערת." אמרתי בקושי."עם אני אגלה שאת משקרת לי, את לא יודע כמה זה יפגע בי, זה יפגע בי כל – כך שאני יהיה יותר גרוע מעכשיו." אמר."אתה מאיים עלי?" ניסיתי לזוז אך הוא לא נתן לי."אני רוצה אותך כל – כך שזה כואב, למה את לא יכולה להחזיר לי את אותו הדבר?" שאל ותפס את פני בידיו."אני רוצה שהנשיקה שלנו תבוא ממך, נשיקה אמיתית, והפעם שתאהבי אותה." לחש ועזב את פני."את יכולה ללכת עם את רוצה." אמר.השפלתי את ראשי ויצאתי מהכיתה.

במשך כל יום הלימודים לא ראיתי את אביאל, ניסיתי לחפש אותו אבל לא הצלחתי אז שיערתי לעצמי שבטח חזר לביתו אחרי כל מה שקרה בנינו היום.אני עכשיו בבית, מחוברת לפייסבוק ובוהה בפירסומים, מאי כתבה לי משהו ממש דוחה, אני לא מסוגלת לחשוב מאיפה היא מביאה את כל הקללות הדוחות האלה.פתאום ראיתי שאביאל התחיל לקלל אותה, ורק אחרי כמה שניות הבנתי למה הוא החל לקלל אותה, בגלל שהיא קיללה אותי.מה הבנאדם הזה מנסה לעשות? להמציא עלי שמועות ולהפיץ אותם בבית הספר? להשפיל אותי? לנסות להשכיב אותי בכוח? ואחר כך להגן עלי כדי שאף אחד לא יקלל אותי? מה הוא רוצה ממני?