Fenix
אני אוהבת את תומאס(:

חילופי העונות-פרק 3

Fenix 13/04/2015 720 צפיות 2 תגובות
אני אוהבת את תומאס(:

"סליחה?" הרגשתי נגיעה קלה על כתפי.
הרמתי את עיני לעבר אחות לבושה בחולצת טריקו רחבה בצבע טורקיז-בית-חולים מזעזע אם יורשה לי לומר, ומכנסיים תואמים.
מצמצתי, אני די בטוחה שנרדמתי כאן, "היי" חייכתי חיוך קטן והבטתי בה במבט עייף.
היא הסיטה את מבטה ממני ופנתה להביט בקלסר קטן שהחזיקה, "את… את הנערה שהביאה לכאן את תומאס ברייס?"
"כן" הרגשתי את הערנות שוטפת אותי לשמע צליל שמו של תומאס.
היא כיווצה את שפתיה וקראה משהו מתוך הקלסר הפתוח, התרוממתי להציץ לתוך הקלסר, לראות מה רשום בפנים על תומאס.
היא הזעיפה את פניה וטרקה את הקלסר בפני, "הוא נמצא בחדר שלושים ושש, קומה חמש. הוא עוד במצב התאוששות אבל מאחר שאת הבאת אותו הנה ומאחר שאת אחותו…"
"אחותו?" הבטתי בה במבט מבולבל.
"זה מה שהדוד שלכם אמר" היא הנהנה.
"דוד שלנו?" הרגשתי איך הדם אוזל מפני.
"כן" היא הביטה בי במבט של-את-מטורפת-או-מה?
"הגבר הגדול הזה… שנכנס לפה לפני בערך שעתיים?" היא הביטה בי באיימה.
פשפשתי בזיכרוני, ואז נזכרתי. זה הגבר הגדול שעמד מאחורי כשדיברתי עם האחות
"א…אהה" ניסיתי להראות הבנה, אבל כל זה בלבל אותי לחלוטין.
היא נענעה את ראשה מטה ומעלה והביטה בי בגבה מורמת, "כן. שמחה שהבנת".
"אהה?" כיווצתי את גבותיי, הרגשתי שאני הולכת להקיא.
היא גלגלה את עיניה, "בקיצור, את יכולה ללכת לראות איך הוא… כמו שאמרתי הוא בהתאוששות אז…"
"כן. כן. אין בעיה" שמתי לב שהתחלתי להזיע, מה קורה פה?
לחצתי על כפתור המעלית, על הצג למעלה היה רשום שהיא עולה. היא נפתחה ומראה גדולה נחשפה לפני בתוך המעלית, על יד המעלית היה בקבוקון עם נוזל ורוד בפנים, "חיטוי" היה כתוב על התווית. נכנסתי, ועכשיו ראיתי עד כמה מזעזעת נראיתי, החולצה והמכנסיים שלי היו מלאים בדם וכך גם הציפורניים שלי וצד פני, חלק מהשיער שלי התקשה בעקבות הדם שהתייבש. אלוהים הכל היה דם. אה, והעיגולים האפורים והמגעילים מתחת לעיניים ממש אבל ממש לא הוסיפו.
לחצתי על הכפתור שהיה רשום עליו המספר חמש וחיכיתי שהמעלית תיסגר, הסתובבתי לכיוון המראה, מנסה לסדר את השיער הערמוני שלי כך שיראה לפחות בסדר, על מי אני עובדת, אני צריכה מאה מקלחות כדי להוריד את הדם הזה ממנו.
המעלית נפתחה ואישה זקנה נכנסה פנימה, היא הייתה לבושה בחולצה פרחונית ורודה וחצאית לבנה וצחורה, היה לה הליכון והיא רעדה מעט, היא הביטה בי במבט מדוכא ולחצה על הכפתור העשירי.
המעלית הגיעה לקומה חמש יצאתי במהירות ופניתי לחדר שלושים ושלוש, זה היה שלושים ושלוש נכון?
שלושים… שלושים ואחת… שלושים ושתיים… שלושים ושלוש!
נכנסתי בתנופה לחדר, היו שם שתי מיטות ועל כל אחת מהן שכב זקן אחר.
"מה?" לחשתי לעצמי.
אחד הזקנים הרים את ראשו לעברי, "שלום, גברת צעירה"
התנשמתי בכבדות, כנראה בעקבות הריצה, "שלום" חייכתי חיוך קטן, "סליחה זאת טעות… טעיתי בחדר" התנצלתי ויצאתי.
אולי זה חדר שלושים וארבע? נכנסתי בתנופה וגלגלתי עיניים למראה מיטה ששכבה עליה נערה צעירה, כנראה ישנה, והמיטה מולה שהייתה ריקה.
סגרתי את הדלת, שלושים וחמש? נכנסתי, לא.
זה היה שלושים בכלל? אולי זה היה עשרים ושלוש…
ניסיתי את שלושים ושש, רק אילו הייתי מקשיבה, התנשמתי ונשענתי על הדלת, עמדתי לצאת ולסגור אותה, מצפה לראות מישהו שוכב שם שהוא ללא ספק לא תומאס, אבל אז ראיתי אותו, את תלתליו החומים נופלים בעדינות על פניו ואותה צלקת מתחת ללסת, זה היה אותו תומאס.
היה שם כיסא פלסטיק לבן ליד מיטתו, נראה שמישהו ביקר אותו כבר.
התיישבתי עליו ונאנחתי, מביטה בו, הוא נראה כל כך מוכר אבל לא. הוא לא.
נשכתי את שפתי, "מי אתה?" לחשתי.
"למה אני בטוחה שאנחנו מכירים שנים? מי אתה תומאס?"
פתאום הוא פקח את אחת מעיניו הכחולות ופנה להביט בי מהצד, מחייך, "אני הולך להקיא מהקיטשיות הזאת"
כמעט נפלתי מהכיסא מרוב בהלה, הבטתי בו, המומה.
"טוב. את יכולה להפסיק עם זה, את קצת מפחידה אותי עם המבט הזה" הוא הזדקף ושלף את העירוי שהיה מחובר אליו, הוא קם ממיטת בית החולים והחל להתהלך שם, ממש עם מדי בית החולים והכל, פשוט קם והתהלך שם. כאילו כלום לא קרה.
פערתי את עיני ואת פי, לא הפסקתי להביט בו, מתהלך לו שם כאילו כלום.
"מה את מסתכלת עלי ככה?" הוא פנה להביט בי.
"מה אתה…מתהלך לך? ת-תשכב?" רציתי להתעלף.
הוא נאנח וגיחך, "אני חושב שהאחות מגיעה, שנלך?"
התנשמתי בכבדות, הוא מטורף, לא, הוא מטורף.
הוא הושיט את ידו וחייך, "שנלך?"
הבטתי לכיוון הדלת, היא לא רחוקה ריי. אני חושבת שעם קצת מאמץ את תוכלי לצאת ולברוח.
החזרתי את מבטי אליו, צריך לנטרל אותו איכשהו הוא לא יתן לי ללכת סתם ככה.
"ב-בטח… נלך, כן, נלך, איך… נלך?" נצמדתי לכיסא בכוח.
הוא החווה בראשו לחלון והפנה את מבטו חזרה אלי, "דרך החלון כמובן, אין דרך אחרת".
כן. אם היו לי ספקות כולן נמחקו.
"ב-בטח, דרך החלון" חייכתי וניסיתי לצחוק,"דרך החלון… אני אצא דרך הדלת ברשותך…"
הוא נענע בראשו והביט בי, "את לא סומכת עלי?"
"ברור! ברור, ברור, ברור. מאה אחוז. סומכת רק עלייך. אתה הגבר פה" התחלתי לקום מהכיסא.
הוא הביט בי מבמט מוזר, מה זה אומר?
קמתי, הוא חייך והמשיך להושיט את ידו.
"את באה?"
"באה" התחלתי לרעוד, נהיה כאן כל כך קר?
הוא פנה לפתוח את החלון.
בכוננות ריי.
הוא הסיט את הוילונות.
שלוש.
הוא פתח את התריסים.
שתיים.
הוא פתח את החלון ומשב רוח נכנס פנימה, הוא הסתובב אלי.
עכשיו!
התחלתי לרוץ לעבר הדלת, אבל מרוב לחץ מעדתי על ערכת האחיות שהייתה שם ונפלתי, הערכה נפלה ביחד איתי, מטומטמת!
"הי, מה קורה לך?" שמעתי אותו.
הבטתי בו באימה וקמתי במהירות, שיט! נתפס לי שריר ברגל.
צלעתי לעבר הדלת ופתחתי אותה, צלעתי במעבר המסדרון, הנה המעלית! קדימה ריי, עוד קצת ואת שם, קדימה קדימה קדימה!
נפלתי שוב, הרגשתי יד עוטפת אותי ,וכף יד גדולה מכסה את פי. זה היה הוא!
"בבקשה תפסיקי" הוא לחש.
נשכתי לו את היד, אבל אני לא חושבת שזה עזר, חוץ מזה שאני חושבת שנשברו לי כמה שיניים כתוצאה מכך.
"עזוב!" ניסיתי לצרוח, אבל הוא לא נתן לי.
הוא החזיר אותי לחדר הזה ונעל את הדלת, הוא שחרר אותי, קפצתי כמה שיותר רחוק ממנו והבטתי בו במבט חייתי , "תוציא אותי מפה! חוליגן! רוצח! לא יודעת מ-"
הוא קטע אותי, "אל תצעקי, האחות תכף תגיע"
"שתגיע! אחות! אחות!" צרחתי.
הוא גלגל את עיניו, "תגידי השתגעת? מה עובר עלייך?"
הלמתי באגרופי על הדלת, "הצילו! הוא רוצח אותי! הוא רוצה לזרוק אותי מהחלון!"
"לא משנה…" הוא חטף אותי בכוח ויצא מהחלון, "הצילו! לא! מה אתה עושה?! תשחרר אותי!" ראיתי שידית הדלת מנסה להיפתח אך הדלת הייתה נעולה. בגלל האידיוט הזה.
"לא! נו!" צרחתי.
"תשתקי כבר" הוא נאנח, וקפץ.
הרגשתי את הרוח הולמת בי בכוח, "ה-צ-י-ל-ו !" ניסיתי לצרוח.
חיבקתי אותו בחוזקה, אני הולכת למות.
"תפסיקי ליבב, אנחנו על האדמה כבר כמה דקות" שמעתי אותו אומר.
הבטתי מסביבי, כן, הייתי עסוקה בלהיצמד אליו ולבכות. בוגר.
"עזוב אותי" התנתקתי ממנו בכוח, "משוגע"
הוא משך בכתפיו, "איך עשית את זה?" שאלתי.
"את מה?"
"הקפיצה הזאת… ולצאת בחיים והכל?" ניסיתי לא להישמע היסטרית.
עיניו הבזיקו, "יש הרבה דברים שאת לא צריכה לדעת".


תגובות (2)

ייייש ממש חיכיתי לפרק הזה.
כתיבה טובה, הכל נכון, אני יכולה לשבת כאן שעה לרשום לך שהכל מדהים אז אחסוך את זה לשנינו- הכל מושלם כרגיל.
הפרק הזה מרגיש קצת כמו פרק מעבר, לפני שמגלים משהו גדול, כמו נניח מי זה תומאס ומה נסגר שם בעצם.
הרגשתי שהוא היה קצר כי גמרתי אותו ממש מהר- סוחף מאוד , אבל אני רואה שהוא פרק יחסית ארוך:)
בתגובות הזכירו דמיון לזאבים של גרייס= בזאבים של גרייס הסיפור אכן התחיל ככה אבל אני סומכת עליך שלא תהרסי את זה כמו הסופרת של הזאבים של גרייס (היא הפכה את זה לספר קיטשי מאוד שהתעסק בסיפור אהבה שלא נגמר)

לסיכום- מחכה להמשך:)

13/04/2015 17:02

יואו זה סיפור מהמם! אני ממש אוהבת אותו, סיפור אהבה שמעורבב במעט פנטזיה… אוח,זה מושלם! אני כל כך אהבתי את ההתחלה, אני כבר לא יכולה לחכות להמשך!

13/04/2015 18:11
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך