לב שלא למד לאהוב – הקדמה

לא כל אחד באמת יכול לאהוב.
לפעמים יש רגשות אחרים שמתגברים על האהבה.
לפעמים אף אחד לא טורח ללמד את הלב לאהוב.
וזה כמו להפסיד חצי מן החיים.
זה כמו לעשות רק רבע מן המסלול.
לב שלא למד לאהוב הוא גם לב מאבן.
רק שלא כמו אבן, יש שני דרכים לגרום לו לאהוב.
דרך אחת היא לנפץ אותו ואז לא לגרום לו לחיות בכלל,
ודרך שנייה היא להפשיר אותו קצת ואז לקלף את כל קליפות האבן.
ולפעמים מתגלה לב חדש של זהב.
ולפעמים, כמו במקרה שעליו אתם הולכים לקרוא, הלב לא חזר לאהוב.
והוא גם לא אהב מעולם.
הוא נשאר לב שלא למד לאהוב, וגם לא ראוי לאהבה.

ישבתי על המיטה שלי, מסדרת את כל הבגדים במהירות במזוודה ומביטה בחטף לעבר הדלת. עיני נצצו. למה שוב?
"אפשר להיכנס?" שואל קול מוכר מחוץ לדלת.
"כן." אני פולטת בקול חלוש. אביתר נכנס.
"אני מבין שקשה לך, אבל אין מה לעשות. את רוצה אבא במאסר?" הוא שאל ברוך. התרפקתי עליו. הוא תמיד שם כשאני צריכה אותו. אם היו שואלים אותי מה הוא בעיניי, אז לא הייתי אומרת אח. טוב, הייתי אומרת אח. אבל לפני זה הייתי אומרת חבר הכי טוב. כי הוא באמת בשבילי יותר חבר הכי טוב מאח.
"אבל כל פעם מחדש! כבר שלוש שנים. זה לא מוגזם? הוא חושב רק על עצמו. ומה איתנו? כל פעם לבנות חיים חדשים זה לא כזה קל! כבר אין טעם למצוא חברים. פשוט לעבור את השנה בשלום ושוב להחליף בית. איך אפשר להתנהל ככה?" פלטתי בכעס גלוי. כל כך כעסתי. למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למצוא חברים בלי לדעת שבסוף השנה אצטרך להיפרד מהם? כל שנה אני מישהי אחרת, במקום אחר. כלומר, יש לי אותו השם והכול, אבל אין לי את אותו בית הספר ולא אותה השכונה, ואנשים רואים אותי אחרת.
"המשפחה שלנו זאת ההוכחה שזה אפשרי." מלמל אביתר ולא צחק. גיחכתי במרירות.
"אבל אנחנו נעבור את זה, אני מבטיח. ואבישג, אל תעשי שטויות. תבטיחי לי. נעבור את זה ביחד, ונחיה ככה. ואולי יום אחד סוף סוף נשתחרר מן הלחץ הזה, מן החיים הללו." הוא חייך אלי בעידוד. הרמתי את ידי, מבטלת את דבריו. אין סיכוי שנחזור להיות משפחה רגילה, לא כמו הקרוון המשפחה שאנחנו עכשיו. כבר נמאס. אבל אי אפשר לעשות כלום.
"טוב, אני חייב ללכת להתארגן. אמא אמרה שבקרוב יוצאים." אביתר דיווח לי, נשק למצחי והסתלק. שוב נשארתי לבד. מהרתי לסיים להתארגן. אבא יכעס אם לא נצא בשעה הקרובה. הבטתי אל השכונה. עד שכבר הצלחתי להתרגל אליה, להכיר את כולם, להרגיש שייכת. חייבים לעקור אותי מן השכונה, מן המקום החדש שסוף סוף התרגלתי אליו. ושוב, לעוד מקום חדש. ושוב, אחרי שנה, עוברים שוב למקום חדש… האם זה נקרא בכלל לחיות? אתה חי בלחץ. אסור לך לאהוב אף אחד ולא להתחבר עם אף אחד. אתה חוסם כל אחד. ככה אני כבר ארבע שנים. וזה קשה. אני רוצה להיות חמה ואוהבת, למצוא אנשים בגילי שבאמת מוכנים להיות חברים שלי ואוהבים אותי כפי שאני. להיות נערה רגילה. אבל אני לא יכולה. אסור לי להתחבר ואז לעזוב. גם לי זה יהיה קשה, אבל גם לחברים החדשים שלי זה יהיה קשה וכואב. ואני אשכח אותם, ושוב אמצא עוד חברים ושוב אנטוש אותם. אני לא מסוגלת לפגוע ככה באנשים. אז אני פשוט חוסמת כל אחד כשהוא מנסה למצוא את הדרך ללב שלי. אף אחד בשלוש השנים האחרונות עוד לא הצליח להיכנס, למצוא את הדרך. גרמתי ללב שלי להפסיק לאהוב. להפסיק לרצות להכיר אנשים חדשים. ועכשיו הוא לב מאבן לאנשים שהם לא המשפח שלי. הוא הפסיק לאהוב לפני שלוש שנים. וחבל שמי שירפא אותו לא נראה באופק.