מי אני ומה שמי- פרק 10
בעודי שוקעת בהרהורים, החלטתי שבמקום לחזור הביתה ולספוג את שלל הצעקות והנזיפות מהוריי, אלך לפארק הקרוב. הפארק תמיד הרגיע אותי ועזר לי לחשוב. הגעתי אליו תוך כמה דקות והתיישבתי על אחת הנדנדות בקצהו, מהרהרת בדברי האישה ובדבר חשוב אף יותר. היא הייתה הבן אדם הראשון מזה שנים שהיה כל כך נחמד אלי ובאמת דיבר איתי והקשיב לי, ואפילו הייתי נחמדה גם אני אליה. זה היה מקרה נדיר בשבילי להיות נחמדה לאנשים ולא אדישה וקרה. גם הדברים שאמרה לי היו נכונים, הרגשתי שעזבתי מוקדם מדי, הרגשתי שיכולנו להמשיך ולדבר לנצח. היא כמעט הצליחה לשכנע אותי להישאר בעיר הזאת, אך לא יכולתי להסתכן בכך שהמשטרה תתפוס אותי ואם כל הכבוד, לא רציתי להרוג גם אותם. 'אני צריכה להגיע למקום אחר בו לא יודעים עלי ולהתחיל חיים חדשים, שוב,' חשבתי לעצמי. ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות וגם ידעתי שהפעם לא אערב בזה את משפחתי, הם סתם יפריעו. רציתי לברוח, לברוח מכל מקום בעולם הזה, לקחת איתי רק את דניאל ולצאת למסע, לנדוד בין ערים תוך כדי בריחה מהמשטרה ומכוחות הביטחון. חבל שזה היה בלתי אפשרי וגם לא נחוץ בעליל, תעשו לי טובה כל אלה שאומרים 'מי שלא חי על הקצה, תופס יותר מדי מקום', אני חיה על הקצה של כל הקצוות ואני עדיין תופסת הרבה יותר מהמקום שהוקצה לי בעולם הזה.
מרוב מחשבות לא שמעתי את הקול שקרא לי והאיש נאלץ לצעוק עוד כמה פעמים עד שהסתובבתי אליו עם פנים חמוצות, שנאתי ואני עדיין שונאת כל אחד שמפריע לי לחשוב. "מה אתה רוצה?" שאלתי את הגבר שעמד מולי והבעה חמורת סבר על פניו.
"למה את נמצאת כאן? יום הלימודים עדיין לא נגמר," אמר לי.
"ומי אתה שתגיד לי מה לעשות?" שאלתי באדישות האופיינית לי.
הוא הוציא תג מכיס חולצתו ופתח אותו, "ג'ון רייס, משמר בתי הספר ומחפש תלמידים מבריזים," דקלם.
"אה, אתה אחד מהמעצבנים האלה. תקשיב, אם אתה לא רוצה למות, אני מציעה לך ללכת עכשיו." לא היה לי כוח אליו.
"למות? מי יהרוג אותי, את?" שאל ופרץ בצחוק.
"טמבל, אני רצינית לגמרי. זה חבל מאוד שאתה לא לוקח אותי ברצינות גם כן." מזל שלא הייתה לי סכין, ככה גם אם הטירוף היה שוב משתלט עלי לא הייתי יכולה להרוג אותו.
"למה לדבר ככה? לא באתי לריב, באתי להחזיר אותך לבית ספרך. רק תגידי לי, באיזה תיכון את לומדת?" שאל, הוא לא הקשיב לי אפילו לרגע.
"התיכון לעבריינים צעירים," אמרתי בציניות.
"אין אחד כזה פה באזור." הוא לא הבין את הבדיחה.
"בטח שאין פה אחד, כולם מצליחים לברוח. תאמין לי, כבר היו מקרים." כמובן שידעתי שהוא לא יאמין לי.
"ואחרי הבדיחה הבלתי מובנת הזו, את מוכנה לומר לי בבקשה היכן את באמת לומדת?" כנראה שבסופו של דבר הוא באמת הבין את הבדיחה, היא פשוט לא הצחיקה אותו. חוש ההומור שלי עד כדי כך בלתי מובן?
"לא יודעת, מעולם לא הסתכלתי על השם שלו." מה לעשות, אני לא אוהבת להסתכל על שמות של בתי ספר נחותים.
"את מאוד אוהבת להתבדח, אני מבין. אני כנראה לא יכול לדבר איתך ברצינות." טמבל הא?
"אני מאוד רצינית, זה אתה שלא מבין עם מי אתה מדבר. תראה חדשות היום בערב, אני אופיע שם בכמה תמונות."
"למה?" שאל והבעת פניו הפכה מבולבלת.
הבטתי בשעוני, השעה הייתה כמעט שלוש וחצי אחר הצהריים והלימודים הסתיימו בארבע. "חכה ותראה, זה בעוד שעה וחצי בדיוק," אמרתי. "ובעניין אחר, אנחנו מדברים כבר די הרבה זמן, בעוד חצי שעה נגמרים הלימודים. נראה לי שכדאי שתלך עכשיו, הרי כבר אין לך מה לעשות פה," אמרתי והראיתי לו את שעוני כדי שלפחות לזה הוא יאמין.
"דיבורים הם התחום החזק שלך אני מבין. הפעם הצלחת להתחמק, אבל אני מבטיח לך שבפעם הבאה אני אתפוס אותך," אמר ברשמיות.
"דרמטי ביותר אדון ג'ון," אמרתי בזלזול מובהק. "עכשיו, אתה יכול בבקשה ללכת? אתה מפריע לי לחשוב."
"הו… הנערים של ימינו." שמעתי אותו ממלמל בדרכו לצאת מהפארק.
"הו… המבוגרים של ימינו, לא עושים כלום עם החיים שלהם," אמרתי בקול מספיק חזק כדי שיצליח לשמוע אותי מקצהו השני. הוא רק נעץ בי מבט זעוף, והמשיך בדרכו.
תגובות (0)