מזרקה מלאה חורים
המחשבות שלי מתנגשות זו בזו כמו במירוץ מכוניות בלונה פארק של הילדים. כל כמה דקות אני שומעת את הבום קראש ונהיה לי כבר חור בראש אבל במקום שהאידיוט יעצור ויבחין בזה שאני מדממת כבר חצי שעה כי יש לי חור בראש, הוא ממשיך לזיין את השכל על מוסר ואחריות ומה זה אומר להיות ביחד. אני מביטה בו, הולך הלוך חזור שואג נאום שלא היה מבייש את צ'רצ'יל ורואה איך הפה שלו נפתח ואיך כל חלקיקי החמצן והחנקן בחדר נכנסים לו לתוך הפה בלחץ בלי שהוא שם לב בכלל. איך הוא יכול לשים לב הרי, אפילו בחור שלי בראש הוא לא הבחין. " את מבינה?" פונה אליי ופותח את העיניים. "כן" אני מהנהנת ומוסיפה מבט מבין מלא חמלה. לא עליו. על עצמי. "אז את תשתני?" שואל בקור למרות שאני יודעת שאם הוא היה יכול לבכות עכשיו הוא היה בוכה כמו ילד בן ארבע כי גם הוא כמוני מבין בשקט ולא אומר בקול. אבל האידיוט עם האגו מדליק סיגריה ומחכה לתשובה. אני רוצה לצעוק לו שילך להזדיין ושהוא חתיכת אידיוט ושפעם הייתי מושלמת והיום אני סחורה פגומה שצריך להרכיב מחדש. אני רוצה לשבור עליו את המנורה ולראות איך כל הדם מהמוח שלו זולג לרצפה. איך הוא מתחנן אליי שאני אפסיק. אני רוצה לראות אותו נשבר. בוכה. אני רוצה לעשות גם לו חור בראש, חור בבטן, חור בלב. בדיוק כמו שהוא עשה לי.
אני נזכרת ביום שעזבתי את הבית ואיך אימא שלי לקחה אותי לשיחה על החיים. היא הסבירה לי על אמצעי מניעה, על גברים ועל כבוד עצמי. היא אמרה שאני אישה ואישה צריכה תמיד לשמור על פאסון. "גם שידרכו לך על הנפש- תחייכי. תרימי את הראש ותצאי מהדלת". וחייכתי. 30 שנים של פאסון ואימא שמתקשרת עם אבא ברמזים בארוחת ערב.
האידיוט מסיים את הסיגריה ואני מתרוממת. אני מרימה את הטלווזיה 62 אינץ' שלנו. לפני שהוא קולט אני משליכה אותה לרצפה וגוזרת עליה גזר דין מוות. הטלוויזיה מתה תוך שנייה, המסך מתנפץ והזכוכיות נופלות על השטיח הירוק שסאלימאן משטיחים סרג לנו באחת מהחופשות הראשונות שלנו בשארם א-שייח לפני שנתיים. אז החלטנו לעבור לגור ביחד. אז הוא לא רצה שאני אשתנה. הוא היה מלטף לי את השיער כל בוקר וקורא לי "המושלמת שלי" למרות שבעיניי שלמות יש רק באמנות אבל עדיין. ובלילות הוא היה מלטף לי את הגוף וחודר עמוק בשביל להישאר לנצח.
האידיוט מרים גבות ומתבונן במה שנשאר מהטלוויזיה שלנו חצי מזועזע, חצי שואל. "יש לי חור בראש" אני מסננת. האידיוט קם פתאום ומזיז לי את השיער לצדדים. אני מרגישה את היד שלו נוגעת בי שמה- מאיפה שבאים כל הבומים קראשים. הוא מסתובב ואני מבחינה ביד שלו מטפטפת מהדם שלי. " אני הולך להביא פלסטר. אל תזוזי". אני עומדת בהכנעה מחכה לפלסטר שיסתום את הכאב אבל בינתיים מתפרץ לי עוד חור- מהבטן .
האידיוט חוזר עם פלסטר ואני כבר מזרקה מלאה חורים. אני לוקחת ממנו את הפלסטר וסותמת את הפה שלו, אולי ככה ילמד לראות ואז לוקחת את התיק ונוסעת למיון .
תגובות (0)