חילופי העונות-פרק 2

אני רוצה לפתוח את הפרק בשורה מהשיר של Avicii ברשותכם-
"FOR YOU ,theres NOTHING in this world I wouldnt do"

"תתרחקי" היה לנערה קול קר ומרוחק.
"חייבים לעזור לו!" התעלמתי מהקול הקר שלה והתכופפתי לעבר הנער.
"אל תגעי בו" היא סיננה.
הבטתי בה, הייתה לה עין אחת ירוקה והשנייה נצבעה חום בהיר, היא לבשה גופייה שחורה וקעקוע של נץ עולה בלהבות קישט את עצם הבריח שלה, שערה החום היה אסוף לקוקו גבוהה וחשף קצוות אדומים, ארשת פנייה הייתה מאיימת.
"לא קר לך?" שאלתי אותה.
היא התעלמה ממני והמשיכה להביט בי במבט חודר, מה הבעיה שלה?
הנער השתעל בכוח, "חייבים לקחת אותו לבית חולים" אמרתי והתכופפתי לגעת בו.
"לא!" היא הרחיקה את כף ידי מהעור החשוף שלו ונהמה לעברי.
"וואו, מה הבעיה שלך?" הזעפתי את פני לעברה.
עיניה של הנערה בערו בשנאה גלויה והיא נראתה כאילו היא הולכת להתנפל עלי.
"אדלין…" הנער לחש, הוא נשמע צרוד וחלש.
היא הסיטה את מבטה ממני ורכנה לעבר הנער, "כן?"
"תני לה…" הוא הנהן.
"תומאס אל תהיה מטורף" היא לחשה.
הוא עצם את עיניו ונאנח, ראיתי שמץ של חיוך מקשט את פרצופו, היו לו תווי פנים מושלמים, כמו של מלאך. צלקת עיטרה את הלסת התחתונה שלו, בצד שמאל. קו דק וורוד, כאילו מפצה על השלמות שלו.
"מאוחר מידי…" הוא לחש ופנה להביט בי.
היא פרסה את ידיה לצדדים וחזרה להתהלך הלוך ושוב כלא מאמינה, היא שילבה את ידיה וליקקה את שפתה התחתונה, "קחי אותו" אמרה לי.
"מה?" הסתכלתי עליה, לא מבינה מה לעזאזל עובר עליה.
היא פגשה את עיני, "קחי אותו".
"תעזרי לי להרים אותו" הנהנתי והחוויתי בראשי לעבר המכונית.
היא צחקה ועצמה את עיניה, "לא יקרה".
היא רצה אל תוך היער והתרחקה במהירות, "הי! חכי!" אמרתי נואשות ונופפתי בידי.
"זה בסדר…אני חושב שאני יכול ללכת" שמעתי את הצרידות בקולו של הנער.
חזרתי אליו והתיישבתי על ברכי, "אתה בטוח?"
הוא הנהן והזדקף, הוא פלט אנקה של כאב ועצם את עיניו בכוח, מתנשם.
"מה קרה לך?" שאלתי אותו.
הוא ניסה לצחוק אבל הצחוק הפך להשתנקות, "סתם איזה צייד תקע לי סכין בבטן" לחש.
לראשונה ניתקתי את מבטי מפרצופו ופניתי להביט בבטן שלו, קרע ענק שחשף בשר ודם נפער באמצע בטנו. "אוי, אוי… זה בטח ממש כואב" נאבקתי לא להקיא.
הוא ניסה לחייך, "קצת".
"כדאי שנביא אותך לבית החולים" הנהנתי.
ראיתי שמבטו נראה ספקני אבל הוא לא התנגד, עזרתי לו להזדקף ולקום ולראשונה הבחנתי עד כמה גבוהה וחזק הוא היה. "תישען עלי" אמרתי, הוא נעשן עלי קלות וניסיתי לא להיחנק מהמאמץ, וכך זזנו לכיוון החיפושית בצעדים איטיים, התנשמתי בכבדות, בטח נהייתי אדומה.
"זה בסדר, תכף נגיע" שמעתי אותו לוחש.
כן, במקום לחזק אותו ולהגיד לו שתכף הכאב הולך להיגמר ושתכף נגיע למכונית לכל אורך הדרך, הוא זה שעשה את זה. אני די בטוחה שהתפתחו לי שרירים אחרי הסחיבה הזאת.
"אולי תאכל פחות פעם הבאה" התנשמתי.
הגענו למכונית ופתחתי את הדלת בעזרת הרגל (ובעזרת הרבה מאוד כישרון, שיעורי הבלט השתלמו, תודה אמא)
עזרתי לו לשכב על המושבים ולראשונה הבחנתי באיבר המין השופע שלו, אמרתי לעצמי להסיט את מבטי במהירות אבל משום מה השתהיתי עליו כמה שניות, אני מקווה שהוא לא הבחין.
"יש כאן שמיכה" שלפתי שמיכה מתחת לאחד המושבים, "היא לא נעימה במיוחד אבל אתה יודע-"
הוא חטף את השמיכה והתכסה במהירות, עוטף את השמיכה סביבו צמוד.
החלקתי למושב הנהג במהירות ונסעתי לכיוון בית החולים.
"רוצה מיץ תפוחים?" שאלתי אותו והושטתי לו את הבקבוק.
"אני לא מגיע…" הוא לחש.
הנהנתי ושתיתי ממנו, "תחזיק מעמד תכף נגיע"
"הי תשאירי לי קצת" אמר.
הגענו לבית החולים במהירות ועזרתי לו לצאת מהאוטו, הוא החזיק את השמיכה ונראה משום מה כמו הידיד ההומו והאידאלי המושלם.
"אני נראה כמו הומו עם השמיכה הזאת" אמר כאילו קרא את מחשבותיי ונשען עלי.
"אתה צודק"
הוא נחר בבוז וניסה להביט בי, "תשתקי, אני פצוע ואת גורמת לי למות יותר מהר ככה".
"הי מה הבעיה עם הומואים?"
"לא אמרתי שיש בעיה, תמיד אומרים לי שאני נראה כמו אחד בגלל החתיכות המדהימה שלי" אמר וניסה לחייך.
"מה שתגיד"
כמה אחיות לקחו אותו ממני במהירות, אחות אחרת רצה אלי והחלה לתחקר אותי, "מה קרה לו?"
"נתקע לו סכין בבטן" הנהנתי.
"מה שמו?" שאלה.
ניסיתי להיזכר אם השם שלו הוזכר, "תומאס".
"מי הם הוריו?"
משכתי בכתפיי, "אני לא יודעת, פגשתי אותו רק היום".
"האם הוא-" דבריה של האחות נקטעו והיא הביטה מעבר לכתף שלי במבט המום.
"מה? מה קרה?" הבטתי מעבר לכתפי וראיתי גבר ע-נ-ק עומד מאחורי, כלומר אני די בטוחה שהוא הגיע לשתי מטר לפחות.
היה לו מבט קשוח על פרצופו וקעקועים קישטו אותו, היה לו עור שזוף וגוף שרירי מאוד, עיניו היו זהובות ושיערו שחור וגולש. הוא היה יפיפה.
"אני אסתדר מכאן, תודה" אמר.
"כ-כן" הנהנתי ומיהרתי לרדוף אחרי האחיות שלקחו את תומאס.
ראיתי אותן נעלמות מאחורי דלתות ירוקות וגדולות, רציתי להכנס אבל האחיות עצרו בעדי, "זה חדר ניתוחים מותק, בינתיים תשבי איפה שהוא ונודיע לך מתי תוכלי לבקר אותו".
הנהנתי והסתובבתי, מדוע כל כך דאגתי לו בכל מקרה? אני בטוחה שאני יכולה ללכת עכשיו הביתה. לא, הוא נראה לי כל כך מוכר… כאילו נפגשנו מאה פעמים בעבר.
התיישבתי על כיסא פלסטיק כתום זרחני, ידי היו מלאות בדם והחזקתי את בקבוק משקה התפוחים, גיחכתי, הוא ביקש ממני לשמור לו קצת.
הנייד שלי צלצל, זה היה סיימון, סיימון? לא דברנו שנה בערך מאז שרבנו והוא נהיה סופר-חננה שדוחה את כולם, כלומר הוא תמיד היה כזה. אבל לפני שנה הוא היה אנושי כלפי, עכשיו הוא שנא אותי, בקטע ממש רע. עניתי בהיסוס, "הלו?"
"ראיתי אותך היום בבית הספר, מה קרה לך?" שמעתי את קולו המהוסס גם כן.
"לא קרה לי כלום" עניתי, ואז הבחנתי כמה עצבנית הייתי.
"את לא היית פה רו, ראיתי"
רו? באמת? שם החיבה שהדביק לי לפני איזה עשר שנים? יופי סיימון.
"סיימון, מה אתה רוצה?" נאנחתי.
"להבין מה קרה לך" קולו הפך להיות מעט מרוחק, לא היו לי כוחות לזה כרגע.
"תקשיב סיי" ניסיתי להיות נחמדה, הוא שתק.
"אני בבית חולים עכשיו אז… אם נוכל לדבר יותר מאוחר זה יהיה מצויין" אמרתי, בקול רגוע ומופנם.
"מה קרה לך?" הוא נשמע מודאג, מה עובר עליו? למה הוא התקשר אלי בכלל?
"סיימון. אחר כך" ניתקתי ברוגז.
נער מדמם באמצע היער עם נערה מרושעת, ועכשיו סיימון הנחמד. אני בטח משתגעת.
הייתי כל כך עייפה ואז נזכרתי באותו זאב, ציפיתי לראות אותו יותר מכולם.
"למה?" לחשתי והרכנתי את הראש מטה, "למה דבר אחד טוב לא יצא מכל הנסיעה ליער הזה?"