22 בלונים אדומים, פרק ראשון
פרק ראשון – מטושטשת
לוהט. זאת המילה הנכונה ביותר לתאר את מה שהולך פה. אני יכולה לראות בעשן הסמיך שני אנשים מתמזמזים על הקיר, כשהגבר מצמיד את זוגתו בחושניות לקיר וידו נעה וממששת את השד הימנית שלה. זוג אחר מתמזמז על כיסאות הבר, והשאר זזים בקצב המוסיקה הרועשת כאילו לא ידעו לעצור אף פעם.
ואני על הבר, משחקת עם הכוס האלכוהולית שלי כשהיא בתוך פי, מתבוננת על המתרחש. אני לא באמת שייכת לכאן, הרי אני ילדה טובה. הסיבה היחידה שאני נמצאת פה היא בגלל שאני מנסה לצאת ממעגל הבתולות הזקנות, או איך שהחברה הכי טובה שלי, אבי, קוראת לזה, "לשבור את הבתולדת". כן.. אל תשאלו אותי על זה, אני לא בדיוק שכבתי או משהו.
"למה את לא רוקדת?" מישהו מימיני שואל אותי. זה גורם לי להסב את מבטי אליו. עיניו הירוקות תולות בי ספק מה אני בעצם עושה פה.
"אני לא אוהבת." אני עונה לו, ומצפה לאבד אותו כדי שיבין שאני לא מחפשת אהבה, אלא רק נהגת תורנית. הוא לא נראה כאילו הוא הולך להרפות.
"חבל, את מבוזבזת על הבר."
"לא ממש אכפת לי."
"צריך להיות לך." הוא מנסה בייאוש. הוא לא יודע מי אני. "אני רוצה לראות אותך זזה."
אני מתנענעת מצד לצד, כמו ילדה קטנה ששרים לה 'היום יום הולדת'.
הוא מושך בעזרת ידו החסונה את ידי השמאלית ומקים אותי ממקומי.
"מה אתה עושה?!"
הוא תופס את ידי וממקם אותה במקום שגורם לי אי נוחיות. אמתו ואצבע המורה שלו לוחצות על נקודה מסוימת קצת מתחת למותן שלי, וזה משאיר אותי משותקת לגמרי.
בלי היכולת לחשוב; קרה לכם פעם? בלי לחשוב?
"את יודעת מה אני הכי אוהב לשמוע? בנות גונחות."
הוא לוחץ עם אצבעותיו על הנקודה בה הוא אוחז בי; זה גורם לי להתקפל, וכרצונו, הוא מצליח גם לגרד חצי אנחה שאני פולטת בכבדות מפי.
"כן.. בדיוק ככה." הוא מחייך חיוך קריפי, חיוך שגורם לי צמרמורת. הוא היה גבוה ממני פי כמה וכמה; והגובה שלו לא תורם לי להרגשה המחורבנת שלי… הוא גרם לי להרגיש כל כך חסרת אונים. הכל נהיה מטושטש, הכל תפס את אותו הצבע הכחול כהה מאוד של אורות המועדון. קולו נהיה עבה ומחוספס, כשהוא לוחש לאוזני דברים מטרידים שהיה רוצה לעשות לי.
הוא מתנפל על צווארי, כשלוחץ על הנקודה חזק יותר ממה שלחץ קודם וזה גורם לי לפלוט עוד אנחת כאב, שנשמעת בעלת כוונות אחרות לגמרי. זה לא נראה כאילו הוא סובל מזה. אני מסתכלת סביבי, אבל אני לא מצליחה לראות כלום חוץ מאורות מטושטשים וכמה אנשים שיכורים שאינם יכולים להחזיק את רגליהם ארצה. כל מה שאני מרגישה זה את לשונו מותיר שובל רוק על צווארי, שמקרר אותי בצורה מגעילה ומצמררת תודות לקור האימים שיש במועדון. או שזאת רק אני, אני כבר לא יודעת.
"את אוהבת את זה?"
"ל..לא.."
"אני אגרום לך לאהוב את זה."
עכשיו, תורו להתנפל על הצד השני של הצוואר שלי. אני מרגישה כאילו שאני מתנגשת במשהו שתומך בי, ככל הנראה קיר. אני לא מצליחה לזוז, ואני בקושי שמצליחה לנשום. אני מרגישה כאילו שאני עומדת להתמוטט.
"איך קוראים לך?" הוא שואל, ידיו חוסמות כל דרך שאוכל להימלט בה. למזלו, ולצערי, לא היה לי גם כוח למרוד. אני מסתכלת עליו, עיניו הירוקות הפכו לכהות לחלוטין; אך אני מבינה שזה רק אפקט תאורה בגלל שלאחר כמה שניות אני שמה לב שאני לא יכולה לראות גם את לבן עיניו.
"תגידי איך קוראים לך!" הוא מפציר בי.
"איך קוראים לך!" אני עונה לו בחזרה.
"אני אצטרך לבחור לך שם בעצמי." הוא אומר. ידיו מטפסות מעלה לכיוון פלג גופי העליון, ואני מתחילה שלא לחבב את הרעיון הזה. "לורן? רייצ'ל? אלכס?" קולו המחוספס לוחש באכזריות את השמות אל כיווני, כשידו הראשונה מסיטה את שיערי מפניי וידו השנייה עולה מעלה לכיוון שאני אפילו לא יודעת איך לכנות. הוא יודע שזה גורם לי להרגיש לא נוח. הוא בהחלט יודע איך להפעיל על בחורה לחץ.
"אז איך אמרת שקוראים לך?"
"א-ארין."
"שלום ארין, מקס." הוא אומר כשהוא מלטף את פניי. אני מזילה דמעה על ידו כשהיא מתקרבת אל עיניי.
"אל תבכי, חמודה. אל תבכי." קולו מסתרבל ואני מרגישה שאני כמעט ולא יכולה לנשום. הוא נוגע בתיק הצד שלי ושולף משם משהו שככל הנראה נראה כמו הטלפון הנייד שלי. הוא מקליד שם רצף של מספרים שתכף יהפכו למספר טלפון יעיל בו הוא יוכל להתקשר אליי כשירצה.
"להתראות, יפה. תצפי לראות אותי בקרוב." הוא אומר ועוזב אותי מאחיזתו.
אני מרגישה תלולה בלי מישהו שתומך בי. אני מנסה למצוא משהו להיאחז בו, כשאני מנסה להיאבק בתחושה שאני עומדת להינמס בכל רגע.
אני שוקעת אל תוך הבר ואז, אני כבר לא יכולה לזכור כלום: כל מה שעובר לי בתת מודע הוא מקס.
תגובות (0)