אהבה ואכזבה – סוג של סיפורי ערסים, פרק שלישי
עוד יום לבית הספר, אמא ואבא היו בבית, נתתי להם נשיקה ויצאתי בלי לומר דבר.הייתי לבושה יפה והייתי מאופרת לא מוגזם כהרגלי כדי שאנשים שקיללו אותי יראו שזה לא מזיז לי, אבל מבפנים הם אפילו לא יכולים לתאר לעצמם מה מתכולל בתוכי.הגעתי לבית הספר, רונה חיבקה אותי ישר ושאלה עם אני בסדר."אני בסדר." אמרתי, בלי לחייך, פשוט אדישה מתוסכלת ורצינית.שמענו צילצול "אני לומדת במבנה של כיתות יב´, איפה את?" היא שאלה."אני אבדוק אחר כך, ביי בנתיים." אמרתי בריקניות מוחלטת והתקדמתי אל מאחורי בית הספר וגיליתי שיש שם סולם אל הגג, עליתי ונישכבתי על הגג והסתכלתי על השמיים האפורים, היה ממש קר היום, עשיתי בכוחמה שהתלבשתי בבגדים חמים."מה קורה, ליאל?" קול צרוד שאל.הרמתי את מבטי אל הקול וראיתי את רוני, ה´פריק´ כמו שכולם מכנים אותו, הוא דווקא חמוד."אתה ורונה היחידים היום שקראתם בשם שלי." אמרתי."הם סתם ערסים מפגרים ממה את נעלבת? מילדים חסרי שכל? הם סתם שפוטים שלו." הוא אמר.היתיישבתי מולו והחזקנו ידיים "זה מוזר, אני מרגישה כאילו אתה הבנאדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו, לא דיברתי עם אף אחד כל היום, לא עם ההורים שלי ואפילו לא עם רונה." אמרתי וזלגה לי דימעה.הוא ניגב את הדימעה שירדה על הלחי שלי ושוב חזר להחזיק את ידיי."אני מבין אותך, אני גם עברתי דברים קשים בחיים שלי ובגלל שאני לא אוהב להתחבר לאנשים מכנים אותי כ´הפריק של בית הספר´." הוא חייך, חיוך מעודד וחיבק אותי."אני דווקא רואה בך משהו אחר, כולם עברו דברים קשים בחיים שלהם, אבל זה תלוי לאן הבנאדם לוקח את זה, אתה לקחת את זה קשה, כי כמו שאמרת עברת דברים קשים אבל זה לא הפריע לידידות בנינו עכשיו." אמרתי ובפעם הראשונה היום חייכתי.הוא חייך "איך אפשר לא להתחבר אלייך?" הוא שאל "שאלה רטורית.." הוא מילמל וחייך אלי."כמה חמוד." שמענו קול מקצה הגג, הסתובבנו יחד וראיתי את הילד הזה, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לדפוק הזה."איך קוראים לו?" שאלתי בלחישה את רוני."אביאל." הוא ענה גם כן בלחש."הוא נראה עבריין." אמרתי."כי הוא כזה." רוני אמר וגיחך."משהו מצחיק?" אביאל התקדם אלינו וראיתי רצח בעיניים שלו."רוני עוף מפה." הוא אמר ולא הוריד את עיניו ממני."זה המקום של אבא שלך שאתה אומר לכולם מה לעשות?" שאלתי."סתמי את הפה." הוא צעק.נישענתי על רוני ולקחתי את ידיו כדי שיכרוך אותם סביב מותני."אל תפחדי הוא לא יעשה לך כלום, נתראה פה בהפסקה עם את רוצה." הוא לחש ונישק את הלחי שלי והלך, חזרתי לשכיבה שלי על הגג ובצפייה בשמיים האפורים עוד לפני שרוני הגיע ואפילו לא היתייחסתי לאביאל."ראית למה אני מסוגל?" הוא שאל והיתיישב קרוב אלי, רציתי להוריד לו אגרוף עוצמתי שיוריד לו את החיוך הטיפשי הזה מהפנים."תוריד את החיוך הטיפשי שלך מהפנים." אמרתי."סתמי כבר." הוא צעק, ניבעלתי ונירטעתי אחורנית."מתפללת לאלוקים שיקח אותך.." מילמלתי."מה את לא מבינה? להסתים לך את הפה בכוח?" הוא שאל ותפס את פני בחוזקה."לך תיזדיין." אמרתי."בכיף, איתך?" הוא שאל."היית מת." אמרתי והעפתי את ידיו מפני."בשביל סקס איתך? – ברור!" אמר, העפתי לו סטירה עוצמתית, הוא לקח את שתי ידי והדביק אותי על ריצפת הגג עלה מעלי והסתכל עלי במבט של רוצח."מה את לא מבינה בזה שאף אחד אלי לא מיתייחס ככה?" הוא סינן בעצבים."אני זה לא אף אחד." חייכתי."את כמו כולם, את בדיוק כמו כל הבנות, עוד זונה קטנה, בבית הספר לומדת ובערב לובשת שורט ´דפוק אותי´ ויוצאת לפארק." הוא אמר וצחק לי בפנים."זה ממש לא נכון." אמרתי "אתה בכלל לא מכיר אותי בשביל לדבר אלי ככה." אמרתי והעפתי אותו מעלי, הוא ישב על הריצפה ואני קמתי, תפסתי את הפנים שלו בידיים שלי בעצבים "אין לך שום זכות לדבר אלי ככה." אמרתי.הוא קם ונעמד מולי, העובדה שהיה יותר גבוה ממני ואני צריכה להסתכל עליו מלמעלה עיצבנה אותי."אני לא צריך להכיר אותך, אני מכיר המון זונות שיכולות לספק אותי איך שאני רק רוצה." הוא חייך בגאווה."איכס." אמרתי ניגעלת."מה את משחקת אותה? כאילו לא פתחו אותך." הוא צחק."פתחו את אמא שלך חתיכת בן זונה." אמרתי ודחפתי אותו אחורה."אבל גם אותך." הוא המשיך לחייך ולצחוק, דחפתי אותו אחורנית, לא הסתכלתי לשום מקום, רק על הפנים שלו שכל – כך עיצבנו אותי באותו הרגע.הוא תפס אותי מהכתפיים והפעם הוא דחף אותי והתקרב אלי יותר מידי, ממש יותר מידי, היה מאחורי קיר כך שלא היה לי לאן לברוח, המועקה מהלב עדיין לא ירדה, למה ביגלל ילד אחד דפוק אני חייבת לשנוא את עצמי?"מה קרה? את נראת פתאום חלשה?" הוא שאל וחייך בליגלוג."אני לא חלשה, אף פעם לא הייתי ואני בחיים אל יהיה." אמרתי מעוצבנת ודחפתי אותו ממני אך הוא נצמד אלי בכוח ואני אל הקיר מאחורי, הנשימות שלו היו על הפנים שלי, פחדתי שהוא ימציא עלי עוד שמועות וזה לא יהיה רק קללות בפייסבוק."תתרחק ממני." ביקשתי."למה?" הוא שאל והרים את ראשי עם אצבעותיו, שקעתי בתוך עיניו היפות."כי ביקשתי." אמרתי וניסיתי להרחיק אותו ממני."אז מה?" הוא שאל והחיוך עדיין לא ירד מפניו, רק גדל.ירדתי למטה והצמדתי את רגליי אל חזהי וחיבקתי את רגלי בחוזקה, אביאל התרחק כדי להסתכל עלי ולאחר שנייה התכופף והיתיישב לידי.דמעות קטנות פרצו, שמחתי שהוא לא יכל לראות כרגע את פני שהיו מוסתרות ברגליי.הוא הרים את ראשי בכוח וחיוכו נמחק "מה קרה?" הוא שאל."מה קרה?" שאלתי וצחקתי מהשאלה הזאת "כולם חושבים שאני זונה רק בגללך." אמרתי בכעס ובבכי חזק."לא היית צריכה לפתוח את הפה." אמר בהחלטיות."זה מה שחשוב לך עכשיו?" שאלתי נירגזת."אף אחד לא ישפיל אותי ולא יוריד מהכבוד שלי." הוא אמר והפעם ראיתי בעיניו עצבים."שאלתי עם זה מה שחשוב לך עכשיו." חזרתי על דבריי."כן." אמר."לך תיזדיין." אמרתי קמתי וירדתי מהגג."את רואה? – את שוב פעם עושה את זה." הוא צעק וירד אחרי."מה?" שאלתי."עם לא תפסיקי לדבר אלי ככה אני לא אפסיק לעשות את מה שאני עושה עכשיו." הוא אמר וחייך, חיוך לצד."אתה בן זונה." אמרתי ונתתי לו סטירה עוצמתית.מסכן.. כמה סטירות הוא קיבל ממני, מה מסכן? – זה מגיע לו!"בת זונה." הוא אמר וחנק אותי בחוזקה והצמיד אותי לקיר מאחורי.הרמתי את ראשי למעלה והסתכלתי על השמיים מנסה להירגע ולא לצעוק, זה הצליח לי לא רע.הוא שיחרר את אחיזתו בי והתרחק, נשמתי לרווחה וירקתי לידו והלכתי לכיתה שלי בלי לומר דבר, הוא פשוט ילד מגעיל.
היום ניגמר באסון, איזה ילד עבר לידי הסתכל עלי וצחק וכל מה שאמר היה "הנה הזונה." וכל החברים שלו צחקו, קפצתי עליו וקרעתי אותו במכות! אני קטנה – קטנה אבל עם כוח לא מהעולם הזה!חזרתי לבית, התקלחתי ורינת חברה טובה שלי שלא פגשתי הרבה זמן שלחה לי הודעה לבוא אליה.לבשתי טייץ שחור וחולצת בטן וורודה ונעלי בובה של אדידס ורודות.לקחתי את הנייד שלי ויצאתי מהבית.הלכתי והכל היה בסדר עד שהגעתי לפארק וראיתי אותו ואת החברים שלו יושבים על הספסל.עברתי במהירות וכמובן שהצלחתי לעבור בלי שאף אחד ישים לב אלי.כשבאתי לצאת מהפארק המסריח הזה מישהו משך אותי בחוזקה, לפי הריח של הסילבר ידעתי שזה אביאל.הוא היתיישב על ספסל הוציא סיגריה ועישן "מה את עושה פה?" הוא שאל והוציא את העשן עלי.ניחנקתי והתרחקתי במהירות, הוא הושיב אותי עליו ולא נתן לי לקום, השתעלתי והוא העיף את הסיגרייה "מה קרה?" הוא שאל וצחק."תן לי לקום חתיכת אידיוט." אמרתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו שכל – כך הכאיבה לי ביד."מי אידיוט?" הוא שאל והידק את אחיזתו.נישארתי חסרת כוחות, למה מגיע לי ההתעללות הזאת?"מה אתה רוצה?" שאלתי וקמתי במהירות.הוא תפס את ידי והקריב אותי אליו "מה את עושה פה?" הוא שאל בחיוך."למה זה מעניין אותך?" שאלתי."מה אכפת לך?" שאל."אתה מוכן להפסיק לסיים את כל המשפטים שלך בשאלות?" שאלתי בעצבים."למה זה מפריע לך?" הוא שאל בחיוך שהרגיז אותי."תעזוב אותי אני צריכה ללכת." אמרתי וניסיתי לשחרר את אחיזתו מידי.הוא עזב את ידי ואני התחלתי ללכת במהירות אל כיוון הבית של רונה ולפני שיצאתי מהפארק שמעתי אותו צועק "לרגע באמת חשבתי שאת לא זונה, אבל זה עבר." הוא צחק ושמעתי גם את צחוקם של החברים הטיפשים שלו.לא היתייחסתי והמשכתי ללכת.
אני ורינת יצאנו מהבית שלה והיתיישבנו על ספסל קרוב לבית שלה וסיפרתי לה כל מה שקרה לי בפארק עם האידיוט וגם מה שקרה לי איתו בבית הספר."מה הבעיות שלו?" זה היה נראה כאילו היא שאלה יותר את עצמה מאשר אותי."הוא כזה דפוק, אני שונאת אותו." אמרתי."את בטוחה שאת שונאת אותו?" היא שאלה.הסתכלתי עליה "מה זאת אומרת?" שאלתי וכיווצתי את עיני בבילבול."או שבמקום אהבה את מבטאת שינאה?" היא שאלה ברצינות רבה."הבנאדם קורא לי זונה מול כולם, צוחק עלי ומשפיל אותי בדרכים שבנות אחרות במקומי היו יכולות להתאבד." אמרתי בעצבים."בסדר, תירגעי, אני פשוט מנסה להבין למה הוא ניתפל אליך." היא אמרה."למה אני הראשונה שהוא נתפל לה לחיים?" שאלתי."בצורה הזאת? – לדעתי, כן." ענתה מיד.היסוס קל היה על פני "אז מה הבעיות של הילד הזה?" שאלתי הפעם את עצמי.אחרי הרבה זמן שהיינו ביחד ורונה רק העלתה לי את הביטחון אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא ואבא נוסעים מחר לשבוע לאילת ושאני יגיע לבית."רינת אני הולכת לבית, נתראה מחר." אמרתי וחיבקתי אותה."ביי." היא אמרה מחייכת אלי והתקדמה לביתה ואני המשכתי לבית שלי.הפעם לא הלכתי דרך הפארק, אני פשוט רצתי כאילו אני נלחמת על החיים שלי רק כדי לא לראות את הפרצוף של אביאל.כשהגעתי לבית חיבקתי את ההורים שלי וישבתי איתם בסלון, העברנו צחוקים ודיבורים כמו כל משפחה רגילה עד שאמא שאלה אותי "את רוצה לבוא איתנו לאילת?""אני לא יכולה, אמא, יש לי עוד יומיים מבחן גדול במדעים, אני חייבת להיות מוכנה לזה." אמרתי."את רואה איזה ילדה חכמה יש לך?" אבא שאל את אמא שלי "את כל זה היא לקחה ממני, גם את היופי." הוא אמר בגאווה, אמא שלי לקחה את הכרית של הסלון והחלה להכות אותו עם הכרית ואני ישבתי בצד ופשוט נסיתי להפסיק לצחוק אך לא הצלחתי ובמקום זה צחקתי פי שניים יותר ממה שצחקתי קום לכן והחזקתי בחוזקה את בטני שכאבה מהצחוק."אתם שני הורים מוזרים, אני לא מבינה איך הסתדרתי איתכם עד הגיל הזה." אמרתי כשנירגעתי ואמא הפסיקה להכות את אבא עם הכרית."טוב אני הולכת להתקלח ולישון, לילה טוב." אמרתי ונישקתי את הלחי של אמא וחיבקתי את אבא שלי והלכתי לחדר שלי, כמו שאמרתי – אין לנו בית קומותיים אנחנו גרים בביניין, אבל זה באמת מה שאני אוהבת לגור בשכונה גדולה שיש בא המון ילדים בגיל שלי גדולים ממני וקטנים ממני שאני יכולה לצאת ולדעת שיהיה לי עם מי לשבת בשכונה שלי, ואני יודעת שהם לא יתקעו לי סכין בגב כמו שהחברים שלי (לפחות חשבתי ככה) יעשו לי בבית הספר.למרות שהם בבית הספר שלי הם לא כתבו לי שום דבר בקיר בפייסבוק, הם עדיין מחייכים אלי ואומרים לי שלום כשאני עוברת וגם אני עושה זאת לאנשים גדולים ממני, כך שזה אחד היתרונות הטובים לגור בביניין עם שכנים נחמדים.התקלחתי והייתי דיי שמחה, לא ניכנסתי לפייסבוק, לא רציתי להרוס את מצב הרוח שלי, אני יתחבר לפייסבוק בבוקר, לא עכשיו, ניכנסתי מתחת לשמיכה והדלקתי שירים בטלוזיה בערוץ MTV וככה נירדמתי.
תגובות (4)
ואוו!!! את כותבת מדהים!!
יש לך כתיבה מהממת! באמת
מחכה לפרק הבא שלך!
והשמח מאוד אם תקראי גם את הסיפור שלי
אווווווו
איזה חמודים ההורים שלהההה
ואביאל תיזהר ממניייי חראאא קטןןן
תמשיייכיייי
כתיבה מדהימהההההה
את חן שכתבה את הסיפור בעיר הספרים?? כי אם לא אני מדווחת על העתקה!!
כותבת, כן ואני ממשיכה♥