לעזאזל עם זה
לא יודע. לפעמים זה מסובך מידי. קשה מידי. נמאס לי.
קשה לי.
לעזאזל עם זה.
כואב לי כל כך רק מלחשוב, מלדבר, מלעשות.
אני רוצה לשכב על המיטה ולישון עוד ועוד ולחלום חלומות. שם לפחות טוב לי.
לעזאזל עם זה,
קשה לי, וכואב לי.
אני רוצה לחבק מישהו, אני רוצה לאהוב מישהו.
אני רוצה שמשהו יעמוד לידי ויתמוך בי מהצד. שיתן לי נשיקה, ושלא יעשה את זה כי הוא סתם אבא או אמא שלי.
אני רוצה לבכות, אבל דווקא עכשיו, כשאני פוקד על ברזי העיניים שלי לעבוד. פתאום הם לא מצייתים לי.
לעזאזל עם זה.
תגובות (2)
אויי אני מכירה את התחושה…
גם לי היתה תקופה כזאת, שפשוט רציתי לנעול את כל הדלתות, לשכוח מהכל ולישון לאיזה שנתיים לפחות.
והדמעות הארורות תמיד יודעות לבוא בזמנים לא נכונים…
דווקא כשצריך לפרוק משהו מהלב עם בכי, הן נעלמות.
דמעות מזורגגות…פככ…
והיי, לוקאס, זה יעבור לך. אני מקווה.
ולפעמים זה די טוב להרגיש ככה, לפרוק מעצמך, להשתחרר מהבלבולים שיש ביומיום..
בהצלחה!
אנחנו ניתמוך בך, לוקאס.