מיכאל הירש

תמיד חשבתי איך להיות בדיכאון.
הרגלתי את מחשבותיי שעות במחשבות על דברים עצובים,
לאוזניי השמעתי רק שירים עצובים ודכאוניים,
את בטני הרעבתי שעות ארוכות שנמשכו נצח,
ורק לרגליי הבאתי מנוחה מפעולה כלשהי.
כי לרוב פשוט ישבתי או שישנתי, ולשאר המערכות בגוף נתתי לפעול.
עם חברה מיוחדת שלי שרונה,
דיברתי על כמה שהעולם הזה חסר תכלית,
וכמה כל פעולה שנראית לנו חשובה היא בעצם עוד אחת שאיפשהו, מתישהו, ואיכשהו תהפוך לחינם.
על כמה שהחיים מזמנים, אבל הזימון הזה הוא עוד שקר שנועד לקדם את עולם ולבסוף להרוג אותנו.
הבית הפך למקום הקבוע שלי.
רק לפעמים שאני מרגיש צורך עז לצאת עם חברים לבילוי כי התקופה ממש קשה.
אני חושב בבית ספר שכל הלימודים לחינם,
ואעבוד בחים אבל בסוף אמות.
אני לא מפחד מהמוות,
אני יותר מפחד מהחיים עצמם.
החיים הלא ברורים שכל דקה יכולה להסתיים בשנייה.
החיים שכל דבר נתון לשינוי אם לטוב או אם לרע.
החיים שלא ברור אם הם יותר לטובתך או לרעתך.
החיים השונים והמשונים האלה,
שהם החידה היותר גדולה שבני האדם לא יודעים לפתור,
וכנראה שגם לא ידעו לעולם.
אז כן.
אולי אני אובדני, חסר תקווה ואולי יכולת.
אבל אני מודע להכל.
ואני נזהר מהכל.
ואני יודע..אני לא מושלם.
זה אני-מיכאל הירש.