!Jude! Jude

ביום הזה, אני עומדת, לאחר 10 שנים ממותה של אימי וקוראת, קוראת לכם את העמוד האחרון מהיומן של אימי. מאז, היא לא העזה לגעת בעיפרון, לא העזה לכתוב.
"זה היה יום שהתחיל כרגיל עד שפתאום שמענו ברדיו שהנאצים בהנהגתו של היטלר מתכננים להשמיד את היהודים. ואני הייתי בטוחה שזה בחיים לא יקרה- שזה רחוק ממני, ולצערי טעיתי. המלחמה הזאת נמשכת כבר 5 שנים, וזה לא נראה שהיא הולכת להגמר בקרוב.
אבא ואמא שלי נרצחו על ידי חייל גרמני, ואני נשכבתי על הרצפה חסרת אונים. בכיתי, צרחתי, הכחשתיי, וחיכיתי, חיכיתי שהם יחזרו. אפילו שהם מתו, אני יודעת שהם לא יחזרו, המוח מבין, אבל הלב לא נותן.
אחי ואחותי הקטנה נלקחו למחנות ההשמדה ומתו שם. הרגשתי לבד. אחותי התאומה ואני נשארנו לבד עם מעט אוכל בבור קטן. כל שנה שעוברת זה כמו נצח- כל יום שעובר יותר קשה, ותמיד נשאלת לי בראש אותה שאלה בלי תשובה; מתי זה יגמר?
המלחמה הזאת עוד לא נגמרה, אבל אני לא בטוחה שאני אשרוד את כל הזמן הזה. אז אני מסכמת כבר עכשיו את התקופה הזאת כתקופה נוראית, שבה אכלתי מעט ולא זכיתי להתפעל מיופיו של העולם. ולצערי זאת הילדות שלי."

כתבה אימי בעמוד האחרון של היומן שלה מילדותה בשואה.
בסוף, אימי שרדה, היא ברחה מהגטו וחייה כפרטיזנית. עלתה לארץ ישראל והקימה משפחה.

כתבה: צליל, בת 13